"שטויות במיץ עגבניות", היא מבטלת את דבריי בהינף יד מבולבל."
אני אומרת לך זה לא קל, זה עניין של מאמץ" ושוב אני מוצאת עצמי
מסבירה ומוכיחה למה קשה. והתיסכול.. היא לא מבינה. "את ילדה
גדולה כבר, את יכולה להתמודד מול כל דבר. את חזקה"
"אולי לא מספיק" אני אומרת ולפעמים קצת מאמינה בזה. ושוב היא
מעיפה לעברי מבט עייף. היא עייפה מהשטויות שלי. "סבתא, גם
אנשים חזקים וגם ילדים גדולים גם להם יש קשיים, זה לגיטימי זה
קורה לכולם. לך ולסבא לא היו בעיות? באתם ארצה, בלי לדעת כלום
לאן אתם מגיעים.. זה לא היה קשה? והייתם כבר גדולים וחכמים
אז!" אני מתנצחת מעליה.
"סבא ואני זה דבר שונה זו תקופה שונה. זה לא אותו דבר".
"אוקיי" אני מנסה להוביל את השיחה לכיוון קצת יותר מועיל. "איך
תמודדתם עם הקשיים?"
"אווו פשוט נתמכנו אחד בשני. והרבה אנשים טובים עזרו לנו בדרך.
זה מדהים איך הנוער השתנה. היום זה לא כמו פעם, היום אף אחד לא
יושיט אפילו את הפלפון שלו לעזרה. שלא נדבר על יד"
"ודמייני לך שלא היה אף אחד שיעזור. ולא היה לך את סבא" אני
מנסה לגרום לה להבין את מה שהיא לא רוצה.
"או אז אני מניחה.. הייתי מתאבדת."
"כן, אני מניחה באמת שזאת הייתה התגובה הכי טובה שאת יכולה
להוציא.. ככה באמת היית מצליחה להוציא לעולם את כל הטוב שבך.
ואוו סבתא. זה ממש חינוכי" ציניות היא לעיתים תגובה נהדרת
כשאתה מעט מופתע או מבולבל.
"אוי, יקרה לי מכל..אז צודקת. הייתי מתאבדת רק אחרי שהייתי
רואה אותך" אני מוצאת עצמי אובדת עצות. היא אולי משוגעת צריך
לבדוק את זה. אני יגיד מחר לנעם שיבוא איתי לרשום אותה לבדיקה.
"סבתא," אני כבר תשושה "איבדנו את הפואנטה, אני לבד ואני לא
רוצה להתאבד. אז אלא אם יש לך עצה טובה יותר מאשר אם לעשות את
זה  בתליה או כדורים. אז..." היא מבינה למה אני מתכוונת.
ומשתתקת, כל הבעות הפנים שלה משתתקות בבת אחת. ואני כבר מצטערת
על כל הציניות שלי. "סבתא, לא התכוונתי לפגוע, פשוט קשה לי
עכשיו ואני אובדת עצות.. סליחה"

ומשם הכל התערבל יחדיו ימים עברו כמאיות השניה ואני מוצאת עצמי
חדורת תקווה בחופתי שלי. מציצה הצידה על עבר אישי היקר שבאמונה
שלמה שר שיר על בית המקדש החרב. אני מחייכת לעצמי ומציצה
לכיוון סבתא הייקרה שלי יושבת לה בכיסא גלגלים כולם פארקינסון
אחד גדול. ונדמה שלרגע אחד היא מחייכת אליי ונחה לא זזה לשום
מקום, רק מביטה בי במבט המרגיע שלה.
ואני נחה ומבינה שעכשיו אני חדורת תקווה ומלאה. וגם על קשיים
אני אתגבר. כי זה כבר לא אני. זה אנחנו. וכמו שסבא וסבתא עברו
הכל יחד. וסבא עליו השלום מביט מלמעלה ומחייך מרוצה יחד איתה.
ואני אתגבר על הכל. בדיוק כמוהם.
"אם אשכך ירושלים תשכך ימיני תדבק לשוני לחיכי"
לא את ירושלים וחורבנה, לא את חורבני שלי, ולא את חורבנה של
סבתי