ראשון לאמא:
"עד חצי המלכות" אמרה אמא לאחותי הקטנה,
ומכשעליתי לצפות במתרחש, היא חזרה על דבריה בקול רם יותר,
"עד חצי המלכות."
אני לא בטוחה, אבל נדמה לי שאמא התייאשה ממני.

עוד על תל אביב:
רציתי לצחוק על ארס פואטיקה, על עטים נובעים
ובעיקר על תל אביב,
אבל המלים ששזרתי בדרך הביתה התפזרו בקצוות תודעתי.
מעניין אותי לחשוב כמה
קו רדי נצי ה
דרושה בכדי לכתוב בהליכה.

קצת על דרור:
חשבתי שאוכל להפנות את כל המחשבות הסחוטות שלי
וחשבתי שאוכל לסחוט ממך רגש,
אבל אתה לא כמו כולם.
החריצות שבכישלונותיי חונקת אותי מלבכות.

חיי החברה שלנו:
כל הרגש בבית הזה נקנה באיקאה,
כל המלים שזורמות בצינורות המקובלים חוזרות כמו הד.
אין כאן שום דבר.
אני לא מבינה למה אבא שלי אוהב לקרוא לי
טריטוריאליסטית.

רגש קונספטואלי:
אני מצטערת לבשר לך,
אבל הידיים שלך קצרות מדי לטנגו.
אתה שוכב במיטה שבועות, מגלף מלים לקפיץ
ומדמיין שהעיניים שלי כחולות.