סלח לי, אינני מעוניינת בתחתוניך.
וגם מכשנלחצתי אל שפתייך,
לא מצאתי בהן נחמה.
לא בשפתיים, ולא בתחתונים.
לא רוצה להיות אחת ככולן, לא עוד קוביית סוכר שהחמיצה.
רוצה לכבוש את פאוזות השתיקה שלך, לדבר אתך גסויות ברומית
עתיקה,
שתניח לי
למצוץ לך
את האצבע
בעודך מקלף את מסכת התחתונים שחונקת לך את החלציים.
גם אני קלופה; זה התחיל עם דמדמניות ברגליים,
ונמשך בליפוף אקסקלוסיבי של הזה שלי סביב הזה שלך כשהצמדת
ממחטה מנוקדת לעיניי שדמעו דבש,
מסיטה את ידך ממני באגרסיביות.
לא צריכה את הנשיקות שלך, לא אותן ולא את האצבעות.
אני רוצה לגמור
מהמלים שבהן תבחר להשתמש,
תסחט אותי- אני הרי בסך הכל פונקציה,
סוג של נקודה קטנה קטנה מאוד קטנה במפת הניצוצות שלך,
כשאני מניחה את עינייך במכונה שמגלענת זיתים,
שכן קטונת מלספר לי על "לכאורה" ו"לבטח".
חייך אליי בתיאוריה,
אחוז בי בוירטואליות משוועת,
ת ז י י ן אותי בסימני פיסוק,
אפשר גם להמציא את החוקים מחדש, אתה יודע,
לא מעוניינת לפגוש במציאות את הבעתך מלאת החרטה שההיא איננה
אני,
רוצה שהדברים יטפטפו כתקנם,
בלי הצורך להרגיש את החזה שלי עולה ויורד,
ולא את החיכוך המסורבל של קרסוליי בקרסוליך,
לא בצוואר נשוך, ולא באף נוטף.
תניח לאילמות הזאת לממש את עצמה,
אל תמשוך בחוטים הנכונים,
תניח לי לגווע מול צג המחשב,
ממוללת רגש אל המלים. |