נדמה לי שזו הפעם
הרביעית בחיי שבה איזכרתי צדק פואטי
אפילו בלי לצחוק, ואני תוהה
כמה סוכר יצא לי לקלף
מהשפתיים שלך.

זה ודאי מוזר לחלוטין כשהכל מתחיל ונגמר
בבחורה כמוני
(ועוד כל כך מוקדם בבוקר)
ואולי, או לפחות כך אני מעוניינת להאמין,
אתה מטה את ראשך לצד ומנסה למצוא את הצורה של
העיניים שלי
במבניות של מגדלי המלים האלה
שגובבו בשבילך.

ואתה תסלח לי,
אינני מבינה את מהות העניין שבכיווץ גבות
כקונספט סימבולי
תוך כדי ידיעה מוחלטת שלא
נעצתי מבט בסוליות נעליך, כש-
כל כך נוח לי
להתמזג
עם תקתוקי המקלדת המ-
תוקתוקים האלה,
כאסופת תלתלים ששזורה בנמשים ועוד שלל תיאורים שכאלה
שעלולים לטפטף לך אודותיי.
-
(וזה לא שאני לא יפה, באמת.)

רציתי להגיד לך
שהצלחת לעטוף אותי,
לשטוף אותי מהקהות ההיא שהייתי שרויה בתוכה
כעלמה צינית ומדוכאת שיושבת בבית,
מתבוססת ב
עוונותייה
ותחתוניה
ו
ביל, (כאן המקום של שנינו לחייך במבוכה)
אני יכולה רק לשער כמה כף ידי קטנה משלך,
כמו קוקטיל מרוכז של הדבר ההוא
שבחר לגעת בי בדיוק בנקודה ההיא,
הזו שאתה מביט בה כעת.