את הדמעות הללו החזקתי כבר מהבוקר. הוא התקשר, בסוף. ברגע שהוא
אמר שזה לא ילך בינינו הרגשתי את זה בא. כמו קבוצת כדורגל
מתחתית הטבלה שברור לה ששוב הפסידה, ועדיין מתאכזבת כל פעם
מחדש. קודם כל נמחק לי החיוך, בבת אחת, ואז אני מרגישה את
האוזניים מתחממות, במקרים קשים הן אפילו בוערות, והלב כבר
מקוון על מתכונת חירום של הכחשה ושכנועים עצמיים, ואז בדרך כלל
הדמעות מתפרצות. הפעם לא בכיתי, לפחות לא מייד.
בחמש דקות לארבע נסעתי בחזרה הביתה כדי להספיק לאכול ארוחה
מפסקת.  הרחובות כבר היו כמעט ריקים לגמרי, מוקדם מדי לשיירות
האופניים וכבר מאוחר לרכבים על הכביש. יום כיפור על קו הזינוק.
בימים של מלנכוליה עדיף כיפור על ראש השנה, למשל. דווקא מתאים
לי לעצור הכול מלכת.
זה כבר יום הכיפור השלישי שלי שנפתח בקונצרט פרידה ואני מתחילה
לחשוב שזה דרכו של האל לאלץ אותי לחשבון נפש. הרי אנשים
מאושרים לא מתחשבנים עם אף אחד, בטח שלא עם עצמם.
סגרתי אחריי את דלת החדר והתיישבתי על הכסא, מולי השתקפו במראה
פנים כבדות, אני לא יפה כשאני עצובה. ניסיתי לחייך ויצא לי
עקום.  
השמש נעלמה לאט לאט  בעדינות ציורית של ורוד ותכלת. אני כבר
התחלתי לרוץ בעיוורון בין נבכי הלב. הדממה החיה בעטה אותי אל
מחוץ למטוס לנפילה חופשית. אין שום דבר חופשי בנפילה הזו.
כבולה באזיקים של כאב ותוגה אני כבר לא מפחדת. כבר נפלתי
כך,ללא מצנח, אין ספור פעמים. רק הלב שלי יודע שאני כבר מייחלת
להתפרק בהטחה על הקרקע, משם כבר לא יוכלו לבעוט.
ואז השתחררו הן מהשק. מעטות,כבדות כמו כבר עייפות מעבודה במשרה
מלאה.
כמעט בריפקלס פתחתי את המגירה לשלוף ממחטה. זו הייתה האחרונה
בקופסא. אז אולי זה סימן. הקופסא הזו ראתה כבר כל כך הרבה בכי.
מכל כך הרבה סיבות. אולי גם לה נמאס, אז היא בחרה להיגמר.עייפו
הדמעות, ועייפו גם הממחטות לנגב אותן. לרגע אחד רציתי להאמין
שאולי זו תהיה הקופסא האחרונה שאשתמש בה. שלפתי את הממחטה
האחרונה ומחיתי את הדמעות. היא באמת ספגה אותן בנאמנות. מול
המראה ראיתי עיניים יבשות אבל כבויות. לדמעות שבפנים אין לי
ממחטה.