עמדתי במסדרון הריק יחסית, חיפשתי בעיני אותה. שוב ושוב והיא
לא היתה שם.
שאלתי את האחים, האחיות אם הם יודעים לאן היא הלכה
והם לא ידעו, אמרו שבטח הוציאו אותה לטיול קצר החוצה
היה לי בדיוק שעה, כן- זה הזמן איכות שיכלתי/רציתי להשקיע
איתה...
תכננתי שנשוחח על הא ועל דה ויהיה נפלא
אני אסתכל לה בעיניים ואראה את כל שטוב בה
אבל, היא טרם הגיעה
תהיתי האם אני רוצה שהיא תבוא, או שנעים לי כך לחכות
מצאתי את עצמי חושבת "יכלתי לקפוץ לסופר בנתיים..."
ומיד כעסתי על עצמי על זה שאני מעדיפה להיות בסופר מאשר עם אמא
שלי
הרגשתי תחושת נטישה, על כך שהיא לא מגיעה
אולי קרה לה משהו?
אולי מישהו מכה אותה והיא, בנכותה, לא יכולה לעשות דבר?
התמלאי פחד

אבל יותר מהכל, היתה את תחושת הנטישה. כן, וגם האכזבה
התחושה הזו הפתיעה אותי יותר מהכל- איך היא יכולה, היום, לנטוש
אותי?
זה הרי כבר פרק סגור בחיי, אם כבר- אז ננטשתי בגיל 18- וזה היה
די מזמן...
היא בסוף הגיעה, עם המטפלת, היתה מוטרדת מהעניינים שלה
מנסיונותיה החוזרים ונשנים לשרוד
ביקשתי שנדבר, היא לא היתה ממש בעניין
היה לי בדיוק 15 דקות להיות איתה
היא לא ממש הסתכלה לי בעיניים
אולי רק לרגע אחד, ממש של כמה שניות, שבהם היה לה שוב את אותו
חיוך עדין, בדיוק כמו של ילדה בת 6
הרגע הזה היה שווה המון
אבל אז הייתי צריכה ללכת, נפרדתי בחיפזון, בידיעה ברורה של
חרטה מסוימת המלווה בהקלה מסוימת

התחושה הזו, של הנטישה, ליוותה אותי כל היום, הרגישות הזו שלי-
המוכרת לי כל כך
ממשיכה ללוות אותי במעשיי, בתחושותי, במחשבותי
האם הם אוהבים? האינסטינקט של "אם הלכת אז בטח לא אהבת" כל כך
מוכר
אני מזכירה את זה לעצמי, זה רק המיינדפקס (או פאק) שלי
זו ההתניה, זו האשליה
זה השטן
את אהובה