עיניים נפקחות.
נעצמות מיד בחזרה. מלווין הרגיש את המציאות ניטחת לו בפנים כל
כך מוקדם בבוקר. ממש כמה שניות לפני זה הוא עוד ריחף בריא
באיזה זיכרון שהתערבב לו עם דמיונות. ההרגשה הייתה כמו שהמים
האחרונים שנותרו באמבטיה נבלעו בסחרור זריז בפתח הביוב, ממש
אפשר היה לשמוע את הביוב מגהק בעונג.
עדיין שוכב על הגב, לא הרבה השתנה, עכשיו הידיים מכסות את
הפנים של מלווין, העיניים פקוחות ובין האצבעות צורב לו את
האישונים בוקר בהיר בשני פסים צרים.
למרות שתמיד קיווה, הכול נשאר ממש כפי שהיה, כשהתמסר לשינה.
מבלי להוריד את היד מהפנים הוא יכול לתאר את חדר השינה, מיטה
הגדולה מוצעת באפור ולבן, השמיכה מונחת לו רק על הרגליים,
לידו מגוהצת שמלה מסאטן בצבע סגול מבריק. ניירות פזורים על
שולחן הקפה ומשווים לחלל מראה מוזנח, אף אל פי שמלבדם היה
החדר נקי ומסודר.
טלפון מנסה לנגן שיר שפעם אהב, במנעד מוגבל וזיוף צורם.
מזדקף במיטה, עדיין מנסה להיאחז במה שעזב אך זה הרגע. בולע
שני כדורים בלי מים. מבלי להביט במראה הוא יכול לומר שפצע חדש
הופיע במהלך הלילה ממש ליד עין ימין.

בתוך ים השעמום, הסוד הוא למשוך את השגרה, לבצע ביסודיות
מוגזמת ובדייקנות יתרה מטלות פשוטות וסתמית.
"לכתוב רומן."
"על מה הפעם?"
"הכפר הזה, עשרים דקות מכפר סבא. יש בו שישים משפחות שבעצם
כבר דורות מתחתנים בתוך עצמם.
"כל התושבים נוצרים אבל כבר מזמן שכחו את זה.
"אני מניח שיש לו איזה שם בערבית מצלצלת, משהו שאומר "הגשר או
הכביש". העניין הוא שאף אחד לא יודע עליו."
"מה זאת אומרת?"
"אתה מבין, הכפר הזה מייצר את כל הפחמים שמגיעים לארץ,
מייצרים שם כמויות אדירות של פחמים, זה בגלל המקום שלו, אין
בכפר הזה אף פעם רוח משמעותית, ואת מי שלא תשאל זה אידיאלי
לייצור פחמים. הם מסדרים שם ערימות של עצים, לפעמים בגובה של
חמישה שישה מטר. ואת כל זה הם מכסים בקש, המון קש, וככה הם
מבעירים את זה. בגלל שכל המגדל הזה כל כך צפוף ומלא בקש העשן
לא יוצא מהערימה עצמה אלא מחורים מיוחדים.
"כל הכפר הקטן הזה עושה את זה, ממש ליד כל בית. בגלל שאין שם
רוח הם יכולים לעשות מגדלים כאלה ממש גבוהים וככה כל ששת
הימים שהעסק הזה בוער כל הכפר כלוא בתוך ענן של עשן לבן וסמיך
שלא זז משם."
"אז לא רואים אותם? זה הסיפור?"
"הלוואי שזה היה כזה פשוט. את הענן הזה רואים בעצם ממש מרחוק,
והוא מתמשך ממש גבוה. אבל גם זה לא זה.
"בהתחלה היו בכפר רק כמה משפחות שעסקו בייצור פחמים, אבל כמו
שאמרתי לך המקום פשוט מושלם לזה, וממש מהר הם עשו המון כסף.
"העיסוק התפשט בכפר ותמיד היה רושם שיש שוק לפחמים שלהם. המצב
בכפר הזה ממש עמד להשתפר. בגלל המונופול שלהם בעסקי הפחמים,
הצליח ראש הכפר לדחוף איזה מילה במשרד לפיתוח תשתיות. הבטיחו
לו שחצי שנה לא תעבור עד שהכפר יהיה מחובר למים זורמים
ולחשמל.
"באמת שדברים התחילו להסתדר שם, רק עשרים דקות מכפר סבא.
"מהכביש אפשר היה לראות אותו רק יום אחד בשבוע, לפעמים גם זה
לא. כי ככל שהעניין התחוור לתושבי הכפר, הם עזבו כל עיסוק אחר
שהיה להם ועברו לייצור פחמים. וככה ליד כל בית יכולת לראות
שלושה ולפעמים יותר מגדלים ענקיים שמעשנים קבוע. העשן היה כבר
כל כך סמיך שהאנשים לא יצאו כמעט, הפיח דבק בילדים, בכביסה,
בבתים. אבל כולם חיו מתוך השלמה וידיעה שהמצב זמני. והעצים
המשיכו לזרום בכביש וואדי ערה משאיות משאיות.
"חצי שנה עברה, ושנה. העשן סמיך כל כך והעסקים טובים.
"בתוך העשן השגרה כבר הכתה שורש, את מונופול הפחמים קנה מפעל
בשרון. במפעל עובדים שלושים תאילנדים שקורעים את האריזות
המקוריות ואורזים מחדש.
"העשן הסמיך רק עשרים דקות מכפר סבא הפך להיות פרט נוף שגרתי.
את האריזות עם השם של הכפר שורפים בערמה קטנה ודחוסה בחצר של
המפעל והרוח מהים מפזרת את העשן עוד לפני שהוא מגיע לגג.
"בתוך העשן הפיח מכסה את הבתים, הכביסה והילדים, הכבישים
שחורים וריקים, שכבות שכבות של אפר מכסות שם את החלונות.
ומספרים שלפעמים בלילה, עשרים דקות מכפר סבא בצד שמאל של
הכביש המהיר, אפשר לראות את האור החלש של המגדלים הבוערים."
מלווין בולע בלי מים את הכדור של הצהרים. כשהמים זורמים
במקלחת הוא שוב בריא.
הוא יודע שמחוץ לדלת הכול ממש כפי שעזב. הוא מבין שכלום לא
ישתנה. בתוך מפל הדמיונות הוא מפחד לצאת. "הפחד מהכל כך
נודע."
לתאר במילים יפות את הבנאלי והמוכר, להזדעזע מעצמו. להתבייש
ולתאר במילים יפות את הבושה והזעזוע מתיאור במילים יפות.
מיישר את הכתפייה של השמלה, היום בערב הוא יגהץ אותה שוב.
לארגן את הדפים שעל השולחן.
להשתהות ולהתרשם. מסודר שוב.
מלווין לובש מכנסיים שחורים וחולצה כתומה.
להתלבש, מבושה. איש אינו כאן. להתלבש מההרגל להתפשט.
לכתוב בעט אדום על פתק צהוב, "היום אני אכתוב".
יוצא מהחדר, השמש לא תעשה לו הנחות. מלווין יוצא ויודע שלפני
שתעבור שעה הוא יחזור; אולי יקרא משהו, אולי יקרה משהו.
"ומה עכשיו?"
"אני אביא עציץ חדש. ואני אשקה אותו כל יום, אולי גם כלב. אני
אכתוב רומן, ואלך לישון. ובבוקר יהיה יותר טוב."
מלווין בולע שני כדורים, מגהץ שמלה סגולה מסאטן ופורש אותה על
המיטה.
להיכנס בעיניים עצומות למיטה נקייה, להניח את הראש, למצוא
שהכרית קרה, ולחכות.