לפני הצבא, היה חודש שלא ישנתי טוב. פשוט לא נרדמתי בלילה.
ביום דווקא ישנתי בסדר. הייתי נרדם על הספה מול הטלוויזיה
בקלות מדהימה, רק שזה לא מצא חן בעיניה של אמא, שהייתה מעירה
אותי אחרי שעת שינה אחת בודדה וגלמודה בתואנות שונות ומשונות.
"בני אדם לא ישנים על ספות", היא הייתה אומרת, מבלי לקלוט
אפילו את הטמטום שבאמירה הזו. לא עזרו כל ההסברים על כך שאני
לא מצליח להירדם בלילה. בעיני אמא, בני אדם לא נשארים ערים כל
הלילה. בני אדם בעיני אמא לא עושים הרבה דברים, ובכל מקרה, יש
מעט מאד אנשים שהם בני אדם בעיני אמא. אבל לא באמא עסקינן. אז
איפה הייתי? אה, כן. אז היה איזה חודש שלא ישנתי טוב. בהתקף
צלילות פתאומי של אדם עייף, החלטתי שזו בעיה רצינית. ובעיות
רציניות דורשות פתרון. ואני, כמו רבים וטובים אחרי עם בעיות
טובות משלי, החלטתי שהפתרון הוא אלכוהול. רק שלי, בניגוד לאותם
רבים וטובים, היה היגיון מסוים במחשבה זו. הרעיון היה גאוני:
כוסית וודקה קטנה בלילה, ואני ישן כמו תינוק. אז ניסיתי את זה.
מצאתי את עצמי בבוקר המחרת עייף מאד ושיכור למדי. את מה שנשאר
מהוודקה החזרתי לארון, בתקווה אווילית שאיש לא יראה שלא נשאר
כמעט כלום. אפילו תקווה זו התבדתה, ואני זכיתי לשמוע את דעתה
של אימי על כך שבני אדם אינם שותים וודקה. כל הסברי על כך
שוודקה הומצאה בשביל בני אדם נתקלה בחומה בצורה של היגיון
אימהי לבבי. "לא, וודקה הומצאה בשביל רוסים", קבעה בפסקנות,
קביעה שהוציאה כל רוסי ממשפחת האדם. אל מול היגיון אימהי כזה
נאלצתי לוותר על המשך הדיון, ולעבור לתכנית פעולה נוספת: חלב
חם. אמא אמרה שזה מרדים, ומה לא אעשה כדי לא להתקבל מחדש לחיק
משפחת האדם האוהבת. חוץ מכוויה ארורה בלשון, שאני יכול להרגיש
עד היום, זה לא עזר הרבה.
תכנית הפעולה הבאה הייתה פשוטה: אני אבלה לילה שלם בהשמדת כל
מה שמציק לי ומפריע לי לישון, ואז בלילה שלאחר מכן אוכל לישון
כמו תינוק שבע עם חיתול נקי. בהתחלה היה לי חם. אין קל מזה,
חשבתי, ובגיל ובששון הדלקתי את המאוורר. אח"כ היה לי שקט מדי,
אז שמתי מוסיקה. ככה הלילה עבר עוד ועוד, עם אלפי משימות
קטנטנות שנועדו ליצור תנאי שינה אולטימטיביים. בערך בארבע
בבוקר קלטתי שבמשך חצי השעה האחרונה הדבר שהכי הטריד אותי היה
מיקומו הקלוקל של ארון הבגדים הגדול שלי. קמתי וניסיתי להזיזו,
וגיליתי שזה לא פשוט כמו שזה נראה. אבל לא ויתרתי, ניסיתי
וניסיתי, ולבסוף, ברעש שלא היה מבייש אף ח"כ ערבי בעצרת תמיכה
בבן-לאדן, הוא זז. השארתי אותו שוכב על הרצפה וניסיתי לחזור
לישון, אבל אז הבנתי שהתקרה שלי לא בגובה הנכון. בשלב זה, עם
ארון ששכוב הפוך על הרצפה לאחר שהפלתי אותו לשם ועם תקרה גבוהה
מדי עבורי, הבנתי ששום דבר לא יהיה מספק, ושיש לי בעיה שעלי
לפתור בדרך קצת שונה.
בצהריים אמא שלי הודיעה לי שבני אדם לא הופכים ארונות, בטח שלא
בארבע וחצי בבוקר ובוודאי שלא בקול נפץ שישלח אנשים לרחובות
בצעקות "פיגוע בסבארו, פיגוע בסבארו!", ובכך הוציאה אותי שוב
ממשפחת האדם, והפעם בחומרה יתירה. זה היה בערך בקטע שבו היא
דיברה על סבארו, כשהבנתי מה עלי לעשות. עלי להיות כל כך עייף
בלילה, שאני אהיה חייב לישון. אחרי שאישן לילה אחד, אחזור לקצב
שינה רגיל, כבעבר. אז ביליתי את כל אותו היום בריצות שונות
ומשונות, ובשעה עשר בלילה הייתי כל כך מחוק שלא יכולתי ללכת
ישר. כל הרעיון הזה התברר כטעות פטאלית כשהתברר לי בבוקר
שכשמוסיפים לזה לילה לבן, אני גם לא יכול לשבת ישר, שלא לדבר
על לקום.

יומיים אחר כך דבר נפלא קרה: אמא נסעה לקניון בצהריים. עד היום
אני נזכר בערגה באותן 5 שעות שינה מבורכות על הספה באחר
הצהריים, שהסתיימו בהרצאה על כך שבני אדם לא נרדמים על הספה,
ואם הם כבר כן, אז הם מכבים את הטלוויזיה כדי לחסוך חשמל
לפחות. זה היה נפלא. זה היה מדהים. זה אפשר לי לשקול את מצבי
מחדש, וזה לא עזר בכלל לבעיה העיקרית.

שוב ושוב העליתי רעיונות, ושוב ושוב כולם חזרו אלי כבומרנג. מה
לא ניסיתי: כדורי שינה, שהרדימו אותי, אבל כשקמתי בבוקר לא
הרגשתי כאילו ישנתי בכלל, לקחת ואליום בערב, לשמוע מוסיקה
מרדימה. קניתי מזרון מים, ערסל, ואפילו ניסיתי להירדם באמבטיה,
מה שהסתיים בקפיאה טוטאלית. לעזאזל, אפילו באינטרנט לא היו להם
פתרונות בשבילי. באמת שניסיתי הכל, אפילו לאכול רק אפרסקים
עטופים בניר טישיו משומש (אני יודע מה אתם חושבים: אפרסקים זה
מגעיל. אני יודע.). זה לא עזר. כלום לא עזר. תמיד חטפתי צעקות
שהרחיקו אותי יותר ויותר ממשפחת האדם, עד שהתחלתי לתהות למה לי
בעצם להיות חבר בה מלכתחילה. הם נראו לי, בני משפחת האדם, כמו
חבורה של אנשים שאף פעם לא עושים כלום חוץ מלהסביר מה בני אדם
לא עושים. אפילו שקלתי הגירה לרוסיה, איפה שאין בני אדם ויש
וודקה.

יום אחד הבנתי את שורש הבעיה: יש לי בעיה פסיכולוגית. אני מפחד
ממשהו. זה היה במהלך צפייה בשידורים חוזרים של "קשר משפחתי",
כשהפסיכולוג, זה שאחר כך נעצר כי הוא היה סוטה, שאל כל אחד
מהמשתתפים אם הוא לגמרי בטוח שכל הבעיה לא נובעת מזה שהוא מלא
פחדים. ולמצב הזה יש פתרון אחד בלבד-הבנה והתמודדות. לאט לאט
ותוך שיחות עמוקות ורציניות עם עצמי, ניתוח התשובות ובדיקה
מדוקדקת של שערותי הסומרות בכל עת שמזכירים את המילה "מוות",
"צבא" או שתיהן גם יחד הגעתי למסקנה שאני מפחד שמא אמות בצבא.
אח"כ היה קל לתת לסביבה ולעצמי לשכנע אותי שאני לא אמות,
שהסיכויים לזה קטנים, שאני בכלל לא בתפקיד כזה קרבי, ושבכלל,
כמו שאמרה לי אמא: "ממתי זה בני אדם מתים?!".
אז מאז אני משלים שעות שינה, מאותו החודש שלא ישנתי כמעט.
השינה באה לי אח"כ בקלות. גם כשהתגייסתי, לפני שנה וקצת, ישנתי
מעולה. לפני כמה חודשים, מאז שקרה המקרה, אני ישן המון. יכול
להיות שבגלל זה קוראים לזה "מנוחת עולמים". זה לא שרציתי להיות
כאן, אבל זה לא בשליטתי. אחרי הכל, אני רק בן אדם, אפילו לא
רוסי.