[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עירית בר
/
דירת-גג

דירת-גג


השמיים מעליו היו מוארים בכל אורות העיר. ערן אהב את הדירה
שלו. במשך היום היה הרחוב למטה סואן, אבל בערב אפשר היה לשבת
על הגג ולהשקיף עד הים. הוא השקה את הצמחים העייפים בעציצים.
השמש הישירה לא היטיבה עם הפוטוסים והפילדנדרום. הוא ישר את בד
הצל הירוק שהיה מתוח מעל הגג. גם האויר המזוהם והאבק העולה מן
הרחוב, עשו בהם שמות. בפינת הגג היה מונח המזרן הישן שהביא
לכאן מבית הוריו. ערן השתרע עליו, לקח את הגיטרה שעמדה שעונה
אל הקיר, והחל לפרוט עליה, מתוך הרגל. לא רצה לחשוב על קרן. לא
יכל שלא לחשוב עליה. על שדיה, ירכי הקטיפה שלה, רגליה בגרביים
המשונות שהיתה מתאימה לכל נעל. רק כשהכיר אותה יותר גילה
שהנעליים המשונות והצבעוניות נועדו להסתיר פגם מלידה באחת
מכפות רגליה. לא רצה לחשוב עליה מטיילת ברחובות ניו-יורק.
נוסעת בסאב-וויי, מטיילת בסנטרל פארק. בלעדיו.

אויר הלילה הצלול צינן את לחייו. ערן הביט אל הרקיע שהעמיק ככל
שכבו האורות. הרחובות למטה התרוקנו ממכוניות הקונים ומרעש
משאיות הספקים שהיו פורקות את מטענן בחנויות הקטנות שמלאו את
האזור. אחרי השעה אחת-עשרה בלילה, נדמה המקום לפרוור הנם את
שנתו השלווה בפאתי העיר. בהקתי חיכך  אפו במכנסיו, מסמן שהוא
ממתין לארוחתו. ערן הניח את הגיטרה וניגש למלא את קערת המזון.
לפני חצי שנה לקח אותו מאיזה ילד שעמד עם ארגז קרטון ברחוב
וחילק גורי חתולים. קרא לו בהקתי, מילה בסנסקריט שפרושה אהבה,
נאמנות, מסירות, דבקות דתית. באותו ערב פגש את קרן בפאב
השכונתי. איך לא פגש בה קודם. ישבה על הבר לבד. שיער שטיני
חלק. העיניים שלה ירוקות מתחת לכובע. אחר כך גילה שהן משתנות
מכחול עמוק, כשהיתה מתרפקת עליו בלילה על הגג, לכמעט אזמרגד,
כמו שהיו אותו לילה שראה אותה לראשונה בפאב.

ערן לא ידע להתחיל עם בחורות. הן תמיד התחילו איתו. היו לו שתי
חברות בעבר. כל אחת לתקופה ארוכה. בין לבין נהנה להיות לבד. לא
חיפש יחסים מזדמנים. אהב לשבת על הבר ולהתבונן באנשים. כשראה
את קרן נמשך אליה מיד. הזכירה לו בחורה שפעם היה מאוהב בה,
בתיכון. היה מקום פנוי על הבר, ערן התישב והזמין משהו לשתות
והם התחילו לדבר בקלות. כאילו שהכירו שנים. כבר לא זכר על מה
דיברו. סיפרה לו שהיא שחקנית, הוא סיפר שחזר מהודו, התברר שהיא
ארבע שנים מבוגרת ממנו. הוא מזל שור והיא מזל בתולה.

כשיצאו מהפאב התנשקו באיזו חצר. קרן הכניסה את ידה למכנסיו
וערן עצר אותה.

"רוצה לבוא אלי? יש לי דירת גג לא רחוק מכאן".

היא סדרה את חולצתה וחייכה אליו.

"אתה בטח אומר את זה לכל הבחורות"

זה לא היה נכון. הוא לא אמר את זה לאף אחת מאז שעבר לגור כאן.
כשעלתה אחריו במדרגות הריח את הריח שלה. תערובת של שמפו וסבון
ועוד משהו, מריר מתוק. רצה כבר להרגיש את העור שלה. אפילו לא
הדליקו את האור כשנכנסו. הוא סגר את הדלת והיא מיד פנתה אליו
בלי להעיף מבט אחד בדירה. הצמיד אליו את גופה והחל מנשק את
צוארה, את לחייה, את פיה. שיער המשי החלק שלה ליטף את פניו.

"אין הודעות חדשות". תיבת ההודעות בטלפון שלו ריקה. היא לא
ענתה להודעות ה - ס.מ.ס וגם לא למכתב הארוך ששלח לה בדואר
האלקטרוני. "אני מתגעגע אליך. אני רוצה לבוא. אני יודע שאת
עסוקה ואני לא מצפה שתפני זמן בשבילי. רק תגידי לי שאני יכול
לבוא".

מעולם לא כתב כך לאף אשה. מעולם לא הרגיש כך לאף אשה. למה היא
לא עונה? הרי לא יתכן שאין לה גישה לאינטרנט. היא נמצאת
בניו-יורק, לא בניו-דלהי. בכל החודשים ששהה בהודו הצליח לבדוק
את תיבת הדואר האלקטרוני שלו לפחות פעם ביומיים. אפילו בכפרים
הנידחים ביותר מצא תמיד איזו בקתה רעועה עם כמה קווי חוץ
ושניים שלושה מחשבים ישנים מחוברים לאינטרנט. בהקתי שוב נטפל
למכנסיו והחל לנעוץ את צפרניו בבד הדהוי. חולה תשומת לב החתול
הזה. ערן הרים את בהקתי בידיו והכניס אותו לדירה, נכנס אחריו
ונעל את דלת היציאה אל הגג. על מסך המחשב התחלפה התמונה בתמונה
של קרן שצילם במצלמת הטלפון הסלולרי שלו, כששכבו שניהם במיטה.
תמונה באיכות ירודה שלמרות הטישטוש העבירה במדויק את המבט
בעיניה.  

הטלפון הסלולרי שאחז בידו שתק. מלבד הודעת ס.מ.ס אחת ששלחה
כשנחתה, ועוד אחת, אחרי ארבעה ימים: "מה נשמע/אני עסוקה עם
ההצגה/הבכורה ביום ראשון/חוזרת בעשרים ושבע", לא שמע ממנה.
שבוע שלם שהוא איננו מניח את הטלפון הסלולרי מידו. ערן ניגש
למחשב לבדוק שוב את תיבת הדואר האלקטרוני. שום דבר חדש. נכנס
לאתרי משרדי הנסיעות לבדוק את המחירים של המבצעים לניו-יורק.
אם תתקשר יוכל להזמין מיד כרטיס אצל הסוכנות שמציעה את המחיר
הזול ביותר. גוליבר מציעים כרטיס בשמונה מאות וחמישה עשר דולר.
מחיר טוב. ערן בדק שוב את הטלפון הסלולרי. אולי נכנסה הודעה
ולא שם לב. כלום. ניו-יורק בשמונה מאות וחמישה עשר דולר. אפילו
התאריכים מתאימים. הרים את השפורפרת והחל לחייג. הוא יפתיע
אותה. פשוט יגיע.

"גוליבר שלום מדברת אורית"

הקול מהצד השני של הקו נשמע חביב.

"אני מתקשר בקשר לכרטיס לניו-יורק בשמונה מאות וחמישה עשר
דולר"
"כל הכרטיסים לתאריכים האלה אזלו. יש לי כרטיסים     בשמונה
מאות ושבעים לתאריך העשרים ושבע".

העשרים ושבע היה התאריך בו קרן חוזרת. למה חיכה כל כך הרבה,
כעס על עצמו. היה צריך להתקשר ולהזמין כרטיס מזמן. עכשיו כל
המקומות אזלו, הם יפגשו רק כשתשוב. או שאולי כבר לא תשוב.

ערן הניח את שפורפרת הטלפון ובהה במסך המחשב. הוא רצה אותה.
הוא ידע את זה מיד כשראה אותה. היא היתה שתלטנית ובוטה ועצמאית
ותמיד היה לה חשוב שידע שהיא לא צריכה אותו. שיש לה את החיים
שלה ואת החברים שלה. כבר אחרי אותו לילה ראשון כאשר התעלסו
בדירה שלו, לא ענתה כשהתקשר אליה. רק כעבור שבוע דיברו, וקבעו
להפגש בפאב לפגישה קצרה שאחריה עלו מיד אליו לדירה. ככה זה היה
בהתחלה, פגישות קצרות בפאב ואחריהן לילות בדירת הגג. כמעט ולא
דיברו. ערן היה שתקן מטבעו וגם קרן לא דברה הרבה על עצמה.
בפעמים המעטות שיצאו יחד, למסיבה או פגישה עם חברים, ישב בצד,
מתבונן בה. היא דיברה בקלות עם אנשים. זו היתה תכונה שהעריץ
למרות שידע שלא יוכל להיות כמוה. היא היתה נועזת והלכה רחוק.
לא תמיד נזהרה. כשהיו שניהם לבד היתה מצחיקה, חושנית, מתלהבת,
רגשנית. בוקר בוקר עזבה את הדירה לאחר לילה של אהבה, והוא היה
מתקשר ויוזם את המשך היחסים ביניהם.

בוקר אחד התעורר מאוחר, אחרי שכבר יצאה. נשאר לשכב במיטה
והחליט שהוא לא מתקשר הפעם, הוא משאיר את היוזמה בידיה. חיכה
עד הערב. כשלא התקשרה התקשר אליה. הטלפון שלה היה סגור. הוא
המשיך להתקשר. ביום הרביעי בערך, התיאש. כעבור שבוע התקשרה
ואמרה שהיתה בסדנה בערבה והטלפון היה סגור רוב הזמן. קולה נשמע
לו פגיע ומרוחק. שאלה מה שלומו והם דיברו כרגיל, כאילו דבר לא
קרה. קבעו להפגש בבית קפה ובמקום לעלות אליו לדירה כמו תמיד,
טיילו ברחוב. הוא קנה לה סיכת חיפושית באיזה דוכן, אחר כך אכלו
גלידה והלכו לים. היא סיפרה לו על הוריה המבוגרים ועל אחיה
שנהרג. על האכזבות שלה בתיאטרון, התפקידים שנבחנה אליהם ולא
התקבלה. על היאוש של להיות בת שלושים וארבע ולהרגיש שהיא דורכת
במקום. על האהבה למשחק והפחד שלעולם לא תגשים את החלומות שלה.
זכר שהסתכל עליה יושבת על החוף, כתפיה בגופייה הירוקה מבהיקות
באור הירח, אצבעותיה השחומות בונות בחול בנחישות ילדותית,
והרגיש שהוא מכיר כל נימה בה, כל מחווה.

הלכו ברגל לדירה שלה, דירת קטנה בקצה השני של העיר, בקומה
השניה של בניין מוזנח. הוא ישב על הכסא היחיד שהיה בחדר בזמן
שהכינה תה במטבח הישן, המגובב כלים ואריזות מזון ריקות. על
הקיר היו מודבקות כמה תמונות מהצגות שהשתתפה בהן. בפינה אחת
עמד שולחן כתיבה עם מראה גדולה, ששימש כשולחן איפור, בפינה
השניה עמדה מיטה זוגית מכוסה בכיסוי מיטה. טור ארוך של זוגות
נעליים מכל הצבעים והצורות עמד צמוד לקיר, נעליים שחורות,
אדומות, צהובות, מנוקדות, לבנות, ירוקות. היא הגישה לו את כוס
התה והתישבה על המיטה, מולו. התנצלה על כך שהדירה לא מסודרת.
אמרה שהיא לא נמצאת בה הרבה ואין לה זמן לסדר כפי שהיתה רוצה.
הוא חיבק את כתפיה. גופה שתמיד נענה לכל ליטוף או נגיעה שלו,
היה עכשיו רפוי. ליטף את שיערה ואת פניה. את עורה החם. הסדינים
על מיטתה הסתורה היו ספוגים בריחה.

בשבועות הבאים נפגשו כל יום. הוא ביקר אותה בחזרות של ההצגה
החדשה, היא נשארה לישון אצלו כמעט כל לילה, וכשהגיע המועד לחדש
את החוזה על דירתה, החליטה לעבור לגור איתו בדירת הגג. ערן
פינה לה מקום בארון הבגדים, עזר לה לסדר את מעט הכלים שהביאה
במטבח הקטן, הציב את שולחן הכתיבה שלה עם המראה הגדולה לצד
השולחן שלו עם המחשב, ואפילו בנה מדף נמוך לאורך הקיר שתוכל
להניח עליו את אוסף נעליה. כשאמה של קרן גילתה שהם גרים יחד,
הזמינה את ערן לארוחת ליל שישי. למרות פער הגילאים ביניהם,
הוריה קיבלו אותו בחום רב. גם הצגת השוליים שקרן השתתפה בה,
זכתה להצלחה רבה וכשהלהקה הוזמנה להשתתף בפסטיבל בניו-יורק.
דיברו על כך שיסעו ביחד. ערן בקש חופשה מהעבודה. שבוע לפני
הנסיעה אמרה פתאום שהיא מעדיפה שיגיע בשלב מאוחר יותר. ערן
נפגע אך הסכים שתצא לפניו. בינתיים התקשרו מהעבודה ובקשו
שיגיע, והוא שמח על ההכנסה הלא צפויה. מועד יציאתה התקרב והם
חדלו לדבר על הצטרפותו אליה. בבוקר הנסיעה נפרדו בדלת. חבריה
מההפקה חיכו לה ברחוב במונית והיא סרבה להצעתו לעזור לה לשאת
את המזוודה הקטנה שלקחה איתה לנסיעה. הם עמדו בדלת שותקים. הוא
חיבק אותה ונשק לה.

"תכתבי כשתגיעי. תודיעי לי אם את רוצה שאבוא"
"אני אכתוב"

אמרה, וירדה בריצה את המדרגות.

הטלפון הסלולרי שכב דומם על השולחן. בפעם שעברה ששיחקה איתו את
המשחק הזה נעלמה לשבוע. אבל אז עברה לגור איתו. אולי הוא פשוט
צריך לחכות בסבלנות. לא להתרגש יותר מדי. מצד שני זכר שסיפרה
לו איך נסעה לשבוע ללונדון וחזרה אחרי שנתיים של נדודים
באירופה עם מופע של קרקס רחוב. אבל תמיד היו לה סיפורים שהתגלו
בדיאבד כחצאי אמת. היא לא רוצה לפגוש אותו, לא צריך. הוא חלם
על הנסיעה הזו הרבה זמן. הוא לא מתכוון לותר על ניו-יורק
בגללה. ערן הרים את השפורפרת והתקשר שוב לסוכנות הנסיעות.

"שלום, אני מתקשר בקשר לכרטיס לניו-יורק לתאריך העשרים
ושבע."
"אני מצטערת אבל לא נשארו כרטיסים לתאריך הזה."
"לא יכול להיות. ממש עכשיו אמרה לי מישהי אצלכם שיש לה כרטיס
לעשרים ושבע."
"אני אבדוק."
"אני ממתין."

הוא יסתדר. ימצא מקום ללון. יטייל בסנטרל פארק לבד. שנה וחצי
טייל לבד, בהודו, בנפל, בתיאלנד. ניו-יורק לא מפחידה אותו.
פתאום לא היה מוכן לוותר. הוא נוסע לניו-יורק. עם קרן או
בלעדיה. לא מוכן להמתין עוד. הוא נוסע וזהו זה.

"רגע, נדמה לי שמצאתי משהו. כרטיס אחד. יציאה בעשרים ושבע
בשעה שלוש אחר הצהריים,חזרה בתשיעי."

היומיים הבאים עברו באיטיות מייסרת. ערן דיבר עם השכנים על
הטיפול בעציצים ובחתול, צלצל להוריו והסכים לקחת מספרי טלפון
של קרובים בניו-יורק, למרות שידע שלא יתקשר אליהם. כיבס את
בגדיו במכבסה השכונתית. בערב שלפני הנסיעה סידר את הבגדים
הנקיים על המיטה והוציא את התרמיל הגדול, שהיה ביתו במשך השנה
וחצי שטייל במזרח. ניקה מעליו את האבק והחל לרוקן אותו ממזכרות
קטנות שנשארו בו, זכר לאותו טיול. פתקים עם מספרי טלפון של
אנשים שפגש, דפי מחברת משובצים עליהם כתב מעין יומן, שפופרת
משחת שיניים מרוקנת, בקבוק קטן של שמפו. סידר את בגדיו בתוך
התרמיל, הכניס את נרתיק כלי הרחצה, זוג נעליים להחלפה, כמה
זוגות תחתונים. בתא הצדדי הכניס את "מוות בונציה" של תומאס
מאן. לפני כמה ימים מצא עותק ישן בחנות של ספרים מיד-שניה
ויהיה נחמד לקרוא אותו בטיסה. אביו הציע להסיע אותו לשדה
התעופה. לפני שנרדם החליט לשלוח לקרן ס.מ.ס. להודיע על בואו,
משלים בליבו עם העובדה שגם ההודעה הזו לא תזכה אותו במענה.
"קניתי כרטיס לעשרים ושבע/אגיע לניו-יורק ביום שתחזרי/אני
מקווה שההצגה הולכת טוב/נדבר כשאחזור".

בדרך לשדה התעופה סיפר לאביו על קרן. לא זכר שאי פעם שוחח עימו
על חברותיו. אפילו על אודיאה, שהיתה חברה שלו מתקופת הצבא עד
שהחליט לנסוע למזרח, לא דיבר עם הוריו מעולם. כשסיפר שחיכה
שתתקשר, ולבסוף החליט לנסוע בטיסה שיוצאת בתאריך חזרתה לארץ,
שתק אביו. בכניסה לטרמינל יצא האב מהמכונית, חיבק את ערן חזק
ועזר לו להעמיס על גבו את התרמיל. התורים לבדיקה הבטחונית היו
ארוכים. רק כשישב על הכורסאות המרופדות באולם הנוסעים והסתכל
על האנשים הממלאים את עגלות הקנייה במוצרים מדוכני הדיוטי-פרי,
קלט פתאום שכבר כמה שעות לא חשב עליה כלל.

הוא הסתכל על המטוסים הממריאים מעבר לקיר הזכוכית ונזכר בטיול
המשפחתי לפני חמש-עשרה שנה. איך שכרו ארבעה זוגות אופניים,
ורכבו בסנטרל פארק. הוא נפל ופצע את הברך ואמא שלו קנתה
פלסטרים ותחבושת ויוד בבית מרקחת וחבשה לו את הרגל במלון ברחוב
ארבעים ושתיים. התרגשות חדשה הציפה אותו, התרגשות שלפני היציאה
למסע, כאשר הכל אפשרי והלב מתרחב בתחושה של חופש אינסופי.
לראשונה מזה זמן רב חזרה השלווה אל נפשו והוא השתרע בנינוחות
על הכורסא, פושט את רגליו הארוכות לפניו. הטלפון הסלולרי צלצל,
מעיר אותו מתנומה. הודעת ס.מ.ס. מקרן. אצבעותיו היו יציבות
כאשר לחץ על מקשי המכשיר הקטן וקרא את ההודעה. "דחיתי את
החזרה/תתקשר".

שמיכה עבה של עננים לבנים ריפדה את החלל שמתחת לכנף המתכת
הגדולה. השמש השוקעת שלחה קרניים אחרונות. רחוק באופק אפשר היה
לראות מטוס חוצה את השמיים לכיוון ההפוך. ערן סגר את הספר.
פרופסור גוסטאב פון אשנבאך נרדם לנצח על כסא הנוח, על החוף
בלידו של ונציה. ערן עצם את עיניו וחשב על קרן. בעוד חמש שעות
יפגשו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
גם לכם פתאום בא
לכתוב סיפור כדי
לנפח את הדף
שלכם?

פודל מתוודע


תרומה לבמה




בבמה מאז 15/10/06 22:58
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עירית בר

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה