-"תחזיר לי את הכנף שלי מייד!"
צעקתי לו בעודו נעלם לו מעלה ממעלה. הוא תמיד התגרה בי, אבל
הפעם הוא הגזים, כיצד הייתי עתידה לחזור למעלה עם כנף אחת
בלבד?
הוא בוודאי לא חשב על זה ונותר אטום כרגיל וזה לא הפליא אותי,
מלבד זאת, במה יכלה להועיל לו כנף נוספת ועוד לבנה...הריי הוא
טען שזה לא "הצבע שלו"...
בעודי הוגה לי והחום עולה לי לראש, הוא עשה מעליי היפוך באוויר
שהעלה על פניו הממזריות חיוך ממזרי עוד יותר, הוא המשיך לרחף
עליי בעודי ניצלת מהאש סביבי, אף על פי שכבר הייתי רגילה
לביקורים שלי שם כי אחרי הכל כל האנשים המעניינים נמצאים שם.
-"נו, עכשיו קיבלת כבר שיזוף?" הוא שאל אותי בלעג.
-"מצחיק מאוד גבריאל, אולי תחזיר לי אותן וזהו?"
-"וכי למה לי, כנף רזרבית תמיד יכולה להועיל..."
תשובתו חיממה את היצרים שלי, זה היה יותר מדי בשביל הכבוד שלי,
עכשיו כבר הייתי סבורה שהיצור היהיר הזה יקבל את הנקמה המגיעה
לו והתחלתי לגלל מחשבות זדוניות במוחי. כן, אני יודעת שזה לא
יאה למישהי במעמדי, אך עדיין מעודי לא הרגשתי כה
מושפלת...עומדת לי בין הלהבות, מרגישה את בשרי נחרך ואת הכנף
השניה שלי עולה בלהבות כאשר גורלה להינצל היה בסימן שאלה.
הברק בעיניי הפך מרושע ופתאום חשתי סוג של גירוד בקרקפת, הרגשה
מוזרה, כבר חשבתי שהיה זה שיערי שהחל גם הוא עולה בלהבות, אך
טעיתי.
הרמתי את ידי לחוש בדבר מה המציק וחשתי במן גומה על ראשי.
"מעניין" חשבתי לעצמי, איני זוכרת תאונות תעופה שקרו לי
לאחרונה.
-"היי את, עכשיו אני רואה את אופייך האמיתי" הוא העיר לי בחיוך
ספק מודאג, ספק מרושע.
עליי להעיר כי הפעם זה הדאיג אותי, העוקצנות בקולו נעלמה ומבין
הלהבות יכלתי לראות את השתקפותי בנהר האש.
הרמתי את ידיי לחוש במה שראיתי מתנוסס על ראשי, לא היו אלו
הזיות, היו לי קרניים...אפילו ההילה
כסופה שלי נעלמה לה.
-"גבריאל, זה כבר לא מצחיק. תחזיר לי את הכנף שלי תכף ומייד!"
צעקתי לו.
והוא רק חייך והחל מתרומם מעלה, חשתי שברצונות לנטוש אותי שם
לגורלי, אך לא העזתי לראות את עצמי הופכת חלק מהמקום.
בעודו מנופף בכנפיו, נשמטה הכנף שלי מידו, היישר ללהבות ונעלמה
בהופכה לגומת אפר קטנטנה.
"זה הסוף" חשבתי לעצמי ולרגע אפילו איבדתי תקווה...
בכוחותיי האחרונים זינקתי לעברו ותפסתי ברגלו, משכתי אותו למטה
ובתנועה רפה תלשתי לו אחת מכנפיו השחורות. הוא זעק מכאב, אך
לשם שינויי הוא עצמו חש בכאב שאני חשתי לפני מספר רגעים שנראו
לי כנצח. אפילו מבטו המרושע במקצת השתנה למבט של כלבלב שברגע
זה רוקנו את ממון העצמות שלו, אך הוא לא אמר דבר.
ואני?
שילבתי את הכנף השחורה שלו במקום בו הייתה פעם קבועה שלי, זו
שהוא שמט לעבר הלהבות.
היא אמנם הייתה שחורה ובמעט גדולה משלי, אך סיפקה לי מעוף לעבר
מקומי האמיתי (זה שלפחות נטען עליו שהיה כזה), ובעודי מתרחקת
מגבריאל שהיה כשבויי בין מיני האש השונים, לא יכלתי להפסיק
ולוותר על הפניית מבטי כלפי מטה. חששתי לגורלו, אך גורלו הגיע
לו, בפעם הראשונה בחיי הייתי סבורה במשהו נחרצות.
הוא השתנה כל כך...צבע עורו, מבטו, וכניבט מעיניו שהחלו בוערות
היה זה גם אופיו שהשתנה.
לעולם לא אשכח את אותו היום, ולפעמים כשאני מתבוננת למטה מבין
העננים ומלטפת את הכנף השחורה שהייתה פעם שלו ,אני רואה אותו
שם.
פעמים לבד, פעמים עם הנתינים שרכש, מעוטר בצבע האדום והאש שכה
הולמים אותו, עכשיו אני סבורה יותר מפעם, היה זה גורלו...