את היומולדת של סבא שלי
חגגנו אתמול בפארק הירקון
עם שיפודים וכנפיים וקבב.
לפני שנה בדיוק הייתי
פה ליד הגדר של הגולפיטק
ודיברתי איתך בטלפון,
מרחוק,
והסתכלתי על המשפחה שלי
מקובצת על מחצלת קש
ליד שולחן פלסטיק.
בני דודי הקטנים חגו מסביב
כמו דבורים.
דיברנו בהתרגשות על דברים
שהולכים לקרות לנו
שמאז קרו
או לא קרו
וכבר הספיקו להתפוגג
ואולי נשכחו.

שם
על הדשא לקראת שקיעה
הבנתי -
המתנות הכי פחות
מתאימות
באות מאהבה:
אבא קנה לסבא
מכשיר די.וי.די.
תמונת סבי מאתמול -
כיסא ים מפוספס
ועראק בבקבוק 'מי עדן'.
לצידו
קופסאת קרטון
בתוכה מכשיר חשמלי
שיחזור אלינו בעוד שנים
במצבו הנוכחי -
חף משימוש כלשהוא

לפני כמה חודשים
אבא הביא לאחיו יהודה
שעון 'ברייטלינג' מזוייף.
עכשיו שניהם על הדשא צוחקים.
פקח העירייה היחיד עם שעון יוקרתי
שעולה שמונה אלף יורו ('לא דולר').
ואולי אבי יכול היה להרשות לעצמו
את השעון האמיתי,
אבל משהו בראש תמיד יעדיף
לנסוע במכונית יד שניה או
לא להזמין שתיה במסעדה.
משהו
מהימים שגר עם אחיו הקטנים
ובאבא-חיים השיכור בן המאה
ברחוב 'יונה הנביא'
ולא חסר להם דבר.

את יונה הנביא דמיינתי בילדותי
כהאיש עם הזקן הלבן ומשקפי השמש
בכיסא האחורי של בית הכנסת
שהגניב אלי קריצה ועוגיית שומשום

נקמתו של פקח יהודה אסולין
משתוללת ברחובות תל-אביב.
בצהריי היום ממרומי הטוסטוס
רושם דוחות ניקיון
לכל הבנקים באיזור.
שנים שלמות בחייו הלך לים
במקום לחפש עבודה.
וסבתא קיוותה שיהיה לו מזל
וסבא דיבר בשבילו עם
הקדוש ברוך הוא.
גופו רזה ומצולק
(כמו שלי)
ומעיניו עדיין משתקפת
כמיהה לחופש גולמי -
דבר יפהפה בעיניי.

בשנתיים האחרונות
הבנתי שאת
כל אהוביי
רכשתי דרך
הפגמים והנכויות שלהם
ולא למרות הפגמים והנכויות.
(ולכן בסופרמקרט,
כל פעם מחדש אני
מתאהב בקופאית
עם הידיים העקומות
והעיניים הצועקות
צועקות : א   ו    י ר)