אני הולך בחושך, בפעם המיליון, באותה דרך, שורק כמו טמבל ולא
מעז להסתכל אחורה, מפחד שהפחדים שלי, שלובשים פתאום צורה מאוד
מוחשית, לא ישיגו אותי.
הצללים שכל-כך הטרידו אותי בתור ילד, חוזרים לסיבוב נוסף, הגוף
שלי מתחיל להזיע והלב שלי מתחיל לפעום, מהר יותר ויותר.
אני רואה ראשים מחייכים מתרוממים מעל שיחים בשביל החשוך, אני
נלחם בדחף להתחיל לרוץ, מנסה לשכנע את עצמי שאני בכל-זאת בנאדם
מבוגר, וזה רק חושך, אבל עדיין, חשוך מאוד ואני מפחד.
צורות אפלות של זיכרונות עמומים, מהגיל בו הייתי מתכסה ולא זז,
קפוא, עד שנרדמתי, מבט מודאג ועיניים עצומות בחוזקה והכל.
צורות שהופכות להיות יותר ויותר ברורות, מקבלות צלם ומבט,
וכמעט שמקבלות שם, אבל אני מונע מהן לעשות את זה, להיקרא בשם,
מפחד שהדחף לקרוא להן יהיה גדול מדי.
השביל לא השתנה מאז שהייתי הולך אותו, קטן ומבועת, נלחם בכל
צעד כדי להגיע בסוף אל הבית, שהייתי חייב להיכנס אליו, אולי
יותר מפחיד מללכת את השביל הזה בחושך, שעדיין מאיים עלי.
(ילדים קטנים נוטים לפחד מהחושך, אוסף של שלבים קדם
אופרציונאלים מחד גיסא, ומאידך, הקסם שבלהיות ילד קטן, ובאמת
להאמין לכל מה שהלב והראש אומרים, ואנשים מבוגרים נוטים לא
לפחד מהחושך, גאה כתמיד להיות היוצא מהכלל המעיד וכו')
אני חושב שמה שהכי מפחיד אותי הוא החוסר בכללים, במסגרת,
במשמעת. בחושך יש רק כלל אחד, ללכת קדימה או ללכת לאיבוד.
ללכת ישר או ליפול.
נפילות מונומנטליות והרבה בושה קשורים אצלי לחושך הזה,
ספציפית, שבין הכניסה לדלת הבית, זמנים שהייתי רץ בהיסטריה,
מגיע מתנשף אל הדלת, דמעות נוזלות ומרטיבות את הפנים שלי,
האוויר הקר של החורף מייבש אותן דרך חלון פתוח, אני בקומה
הגבוהה ואין מי שיחזיק אותי.
וכשאני הולך לבד בחושך, ההרגשה היא אותה הרגשה כמו להיות בן
שבע, על עדן החלון, ידיים פרוסות ומבט מעורפל, מרגיש איך העולם
ואני לבד, ואפילו זה לא. אני לבד והעולם לבד, ואתה בוכה על
העולם, ועליך, מנסה לחבק אותו אבל אתה רק בן שבע, או שמונה, או
שמונה עשרה, והעולם עדיין גדול.
כל צעד כזה הוא כמו קפיצה אל מעבר לסף, כשיש כל-כך הרבה מה
להפסיד וללמוד, ולמזלך השקט כל-כך גדול עד שהוא משתק אותך, וכל
מה שאתה יכול לעשות זה לעמוד במקום ולבכות בגלל הפחד, או
הבדידות, או פשוט בגלל השקט הגדול הזה שאף-פעם לא הבנתי או
הייתי חלק ממנו. |