האם הזמן נעצר? אני שואל את עצמי, מביט מבעד לחלוני.
מביט ונרעש אפילו נרגש לכל צליל חדש.

ממתין בציפיה לרגע שאותה מכונית אדומה תכנס אל החניה.
אולי אקבל צעצוע חדש או אולי סתם מתנה, הפעם אסתפק בחיבוק
אפילו.

השעות עוברות והנוף אינו משתנה, אותם אנשים עוברים וחולפים,
אותן מכוניות נוסעות וחונות.

קראו לו למילואים - הוא אמר שהוא יחזור מהר כלכך מהר עד שלא
ארגיש!
ואני.. בעיינים גדולות ותמימות השבתי חיוך בעוד הוא נשק על
מצחי.

נהיה לי לפתע מוזר, כל המשפחה לפתע בסלון צופה ארוכות
בטלוויזיה.
הכל נהיה כה שקט, כולם שותקים..
למה אתם שותקים? אני שואל, אך אין מענה.

אחי ואחותי יושבים בסלון זה לצד זה מוזר, הם הפסיקו לריב.
אמי יושבת במקום הקבוע בספה השניה, אבא עדיין לא בא?
הוא הבטיח לי צעצוע חדש או אולי סתם מתנה, אמר שהזמן יעבור
כלכך מהר עד שלא ארגיש.

אך אני מרגיש שהוא הלך, בטח צריכים אותו בעבודה או שהוא מתלבט
איזה צעצוע חדש לקנות לי.

אני הולך אל הסלון ורואה את אמא בוכה, אחי ואחותי כבר לא רבים
על הטלפון או על המקלחת.

אני נגש אל אמי ושואל  מה קרה, היא אמרה לי שאבא הלך.
אבל אני יודע שאבא הלך, הלך לעבודה.

אמא עונה שהוא הלך לישון והוא כבר לא יתעורר,  אמרתי לה שזה
בגלל שהוא עייף מעבודה, כלכך עייף שהוא לא יתעורר!

ממתין בציפיה אך המכונית האדומה לא מגיעה.

אני חש בגעגוע ותחושת הנשיקה על מצחי כבר עברה,
אבא לאן נעלמת? איפה אתה?