האמת שלו התעוררה בוקר אחד, מסיטה את וילון משי הצבעוני שהפריד
בין העולם שלו למיטה שלה, ופתאום גילתה שהיא לגמרי לבד. מסביבה
היו חורים שחורים ושדות שגידלו רק קוצים ומשוואות
דיפרנציאליות.
היא צעקה עד שנגמר לה הכוח.
היא רצה עד שלא היה לה לאן לחזור.
היא הסתכלה לכל הכיוונים, עד שלפתע זה היכה בה: היא הייתה האמת
האחרונה. הוא פשוט חיסל את כולן.
"הוא לא מסוגל להבין", דיברה אל עצמה בקול (כמו שהיא הייתה
עושה תמיד כשהיא הייתה נרגשת), "איך החיים שלו ייראו בלעדינו".
היא לא ידעה עד כמה היא תמימה, כשניגשה להסביר לו את זה.
הוא ישב בפינה, ראשו מוטל בין ברכיו, ללא תנועה. היה קטן הרבה
יותר ממה שניתן היה לצפות. היא התקרבה בחשש.
הוא הביט בה והיא נאלמה פתאום, מעוצמת ההפתעה והתסכול. היא לא
הצליחה למצוא בעיניו שום רמז לתאוות הרצח שחיפשה בהן.
העיניים שלו נראו לה כמו תהום ללא תכלית. מעבר לעצב, מעבר
לאושר. האור שפגע בהן ולא חזר אליה הבהיר לה, שגם היא כבר
איננה קיימת.
אלוהים אדירים, המחשבה פילחה במוחו, הרגתי אותה.
לא הייתה זו הרגשה של צער.
הוא חש ספק. |