אירועים רבים ראו כבר מדרגות העירייה. ארבעים שנה הן עומדות
כאן ונשחקות, רואות הכול ושותקות. לא מדובר במדרגות שיש
מפוארות
ואף לא מדרגות עץ. אלו מדרגות שנבנו בזיעה מתוקה של אנשים
חרוצים והן עשויות אריחי מדרכה גסים מבטון בנוסח שנות השישים
הצנועות.רוב האריחים כבר סדוקים או פצועים בקצותיהם, אך הם
משמשים בתפקידם בסבלנות ובשתיקה.

כבר משעת בוקר מוקדמת יושבת קיטה דמומה בראש גרם המדרגות.
ראשה מכונס בין כתפיה ועיני הטורקיז המהפנטות שלה נעצמות
לסירוגין כאילו מין עצלות נסוכה בהן.

סמוך לשעה שבע מתחילות פעילויות רבות להתרחש בשטח בעת ובעונה
אחת. דדה עובר עם עגלת הפחים שלו בדרך אל מכולת האשפה, כדי
לרוקן את פסולת האתמול שנצברה בפחים. מאי שם מגיעה מכונית אחת
או שתיים של עובדי עירייה משכימים ששנתם נדדה עליהם. חבורת
פועלים מלוכסני עיניים - לעולם אינך יודע אם הם סינים או
תאילנדים או... יורדת במדרגות בהמולה חרישית. עוד מעט יאספו
אותם למקום עבודתם, במלונות, במפעלים או בכל מקום שם הם נדרשים
לעבוד כפי שרק הם יודעים - מורכני ראש, בשתיקה ובציות חסר
פשרות.

היא עדיין בראש גרם המדרגות. מבטה העצל מונח לא מונח עליה
ודומה שהיא שקועה בעולמה הפנימי, עצובה משהו אולם רגועה. היא
ממתינה. צווחה נוראה קורעת את דממת הבוקר החמימה, זה שער
הברזל הזועק לשימון של תחנת המשטרה הסמוכה, אשר נפתח
לסירוגין, הפעם למכונית הסיור החוזרת מבוקר של "אין מה
לדווח".

בין כל המבנים העלובים של האזור המכונה "החניון החזיתי", גרם
המדרגות הוא המרשים ביותר. כשלושים מדרגות, בגובה לא תקני,
שמאמץ לא קטן נדרש מצד המטפס או היורד הרוצה לעבור אותן.
"החניון החזיתי" נקרא כך בימים אחרים, קדחתניים, כשהוקמה העיר
הצעירה עם מצבור גדוש של תקוות וחזון. כאן שכנה מפקדתם של
המהנדסים והמתכננים, וצריפי האזבסט שעל הגבעה היוו מלון צנוע
לכל העובדים נוצצי המבטים שבנו את העיר החדשה בלב המדבר.
ימים אחרים היו אלה, שבהם היצירה של יש מאין גברה על כל
הצרכים האישיים, וחדווה בלתי פוסקת הייתה מקור הדלק העיקרי
ומשאב כוח לאותם אנשים מופלאים.

ככל שעולה הבוקר, מתמלא מגרש החנייה התחתון במכוניות. אלינה
מגיעה כמנהגה לעבודה ובידה שתי שקיות ניילון. כשקיטה רואה את
אלינה עולה במדרגות, היא נעמדת ומתמתחת. עיניה התכולות כאגמים
נפערות לרגע. היא מודדת את צעדיה של אלינה והולכת שפופה במרחק
מה ממנה, שומרת מרחק "כאילו". אלינה לא מדברת, כמתעלמת ממנה,
ממשיכה לכיוון משרדה.

עבד הגיע למקום מן המדבר כילד סקרן כבן 15. יום אחד, לפני
שנים, אולי כשהרחיק אחרי גמל שנפרד מן העדר ואולי היה זה
סיפור שונה, הגיע הנער ל"חניון החזיתי". הוא זכה להכיר את
אותם בחורים בורקי העיניים שהניחו את המרצפות במדרון התלול.
אחד מהם היה בחור בשם מבורך שהתרוצץ כל הזמן ממקום למקום
וחילק משקאות צוננים לצעירים. מבורך קלט את עבד מיד, קרא לו
ודיבר איתו בשפת אמו. מתלוצץ כל הזמן ומספר לו סיפורים שנבצר
ממנו להבין את פשרם. עוד באותו יום, הפך עבד ליד ימינו של
מבורך ולשולייתו לנצח נצחים.

המבנים על ראש הגבעה הם יד זיכרון ושריד אחרון לימים של איפוק
והסתפקות במועט, אולם עבור מי שמתעניין בהם כחומר לפירוק,
לוחות האזבסט המרכיבים אותם מהווים בעצם פצצת זמן. כיום
מהווים המבנים האלה משכן מעורב, יחיד ומוזר למשרדי העירייה
ולעובדיה היוצאים מעת לעת, מי לעשן מחוץ לחדרו ומי להעברת
מסמכים. הם גם משמשים בית זמני לפועלי בניין קשי יום מהמזרח
הרחוק, אשר חוזרים בלילה ממקום עבודתם דמומים וכואבים, נופלים
על מיטות הברזל הצרות שנשארו מאותם ימים ונרדמים לשעות
ספורות. בבוקר, טרם אור, הם קמים לפעילות טרום עבודה, המתנהלת
רובה ככולה בין הצריפים. מכבסים הם את ריפוטיהם בידיים
עירומות, אדומות, טובלים אותם בקערות פלסטיק מלאות במים
ופתיתי סבון. אחר כך תולים אותם על חוטי משיכה שנמתחים בין
הצריפים. בין לבין מתרחשת במקום תכונה של בישול על אש הפתוחה
מתחת לכבסים התלויים. התבשילים מדיפים ריחות משונים. עובר
אורח, לו הזדמן, היה חושב שנקלע לארץ זרה. בסביבות שעה שש
ושלושים מסתיים הכול בחטף. כבכל יום, הם שבים ויורדים ללא
אומר במדרגות העירייה להסעה שממתינה להם בחניון התחתון.

קיטה רואה אותם יורדים במדרגות ומתעלמת מהם. כך זה נמשך בכל
יום, גם בהתחלפות העונות. מספרים עליה שבימים שאלינה לא מגיעה
- עקב מחלה או חופשה - היא מייללת כמשוגעת. לשבתות ולחגים,
עדיין לא הסכינה. "יש לה סטייל", אומרות המזכירות בלשכת ראש
העיר. הן מתות על עיני הטורקיז המשגעות וטוענות שהיא מאוד
חברותית. למעשה היא שומרת על ריחוק מסוים האופייני מאוד לבני
מינה. ריחוק שנשבר רק כשאלינה בסביבה. קיטה היא קונדסית לא
קטנה
ולא תמיד ניתן לחזות את מעלליה. יום חורף אחד, קר במיוחד,
מצאו אותה יושבת בטבעיות גמורה על כיסאו של מנכ"ל העירייה.

כשהסתיים בניין השלב הראשון של העיר הצעירה, עזבו העובדים,
המהנדסים ומנהלי העבודה את המקום. בבניין המרכזי השתכנו משרדי
המועצה המקומית של העיר החדשה ומבני האזבסט שבראש הגבעה נותרו
ריקים. הפתרון היה בהפיכת האזור לבית מלון צנוע. מבורך, שנשאר
ללא יכולת מכירה של משקאות, הבין ראשון את ערכו הכלכלי של
"החניון החזיתי" וחתם חוזה שכירות רב שנים עם המועצה המקומית
של היישוב הצעיר. עבד הנער המשיך ללוות את מבורך כמו צל ושימש
לידו כמנהל מלון ועשר אצבעותיו כצוות עובדי המלון לעת מצוא.

חלפו עוד שנים, וסביב העיירה הוקמו מספר בתי מלון מפוארים.
המלון הישן ירד מגדולתו, מתארחים בו עכשיו פועלים ועובדי קבלן
שהזדמנו למקום לרגל עבודתם. עובדים שיוצאים בטרם זריחה מן
המלון וחוזרים אליו בשעות הערב, צונחים על מיטות הסוכנות
הכבדות מבלי להבחין בנעשה סביבם. עבד הנאמן מנקה את החדרים,
מאוורר את המיטות, מרוקן מאפרות ומחליף מצעים. משסיים את
מלאכת הסידור, היה נוהג לחצות את מגרשי המועצה לאיטו כשהוא
צועד כמו צב מהורהר ושקוע. עבד הפך להיות חלק מהנוף. עובדי
המועצה שהפכה לעירייה הורגלו לראותו מדי יום, עובר בין
הצריפים. תמיד באותן שעות. במשך השנים, חדל המבנה המרכזי של
"החניון החזיתי" לספק את צרכי משרדי המועצה שהלכו וגדלו. מצב
חדש נוצר. מדי פעם נגרע אחד הצריפים לטובת המשרדים ואכלוסם של
עובדי המועצה ההולכת ותופחת. במקביל, הלך שטח המלון והצטמצם
לאיטו.

אלינה מגיעה למשרד לפני כולם. היא פותחת את הדלת ומנתקת את
האזעקה. אחר כך היא נכנסת למטבחון כדי לשפות את הקומקום.
מוציאה משקיות הפלסטיק צנצנות קטנות עם שיירי מאפה ומיכל חלב
טרי ומכינה צלחת מלאה מתכולתם.

ממלכתו של עבד המשיכה להצטמק במשך השנים. הוא נאלץ להאט את
צעדיו מיום ליום על מנת שיוכל לסיים את מלאכת בוקרו באותה שעה
כמו תמיד. וכך הוא נתפש מדי יום, מתנועע לאיטו כשכרסו הבולטת
מושכת את גבו התחתון פנימה עד שגופו הפך למעין סימן שאלה,
עדיין חוצה הוא את מגרש העירייה בצעדים איטיים כמו בסרט
קולנוע ידני, המסובב ביד רפה.

אלינה מניחה את הצלחת על הרצפה וקיטה, בזנב מורם, ניגשת
ומשקיעה את ראשה בצלחת כאילו לא אכלה שבוע. ברגע זה, היא
שייכת לעצמה בלבד ואין איש או חיה, אף לא אלינה, אשר יצליח
להסיח את דעתה של החתולה מן הצלחת המתרוקנת במהירות.