היה כל כך חשוך בתוך היער העבות שכמעט ולא ראיתי דבר, מכל
כיוון עפו חתיכות מתכת במאה ק"מ לשנייה וכל כך פחדתי, הרגשתי
איך זה עובר דרכי, מחורר את האיברים, וכולי מתמלא בדם רטוב.
נשמתי לאט לאט ובשקט, כבר ראיתי שיחים שמתרוממים ופולטים אש,
לא רציתי לטעות אבל על הבטן שצרחה בקול רם כבר לא הייתה לי
שליטה, היו לה חיים משל עצמה והיא גילתה לכולם שלא אכלתי כבר
ימים.
הם בטח צחקו עלינו, האויבים, כמה פתטים וחסרי יכולת נראינו-
אחד אחרי השני נפלנו ארצה, מאבדים רוח חיים, הופכים לחומר שכבר
לא מרגיש דבר.
והמשכתי ואני לא יודע מה סחב אותי הלאה לבית הבא, אולי האוויר
שנשא בתוכו את הדגל הזה המעוצב בכחול ולבן שהזכיר ש"שווה למות
בעד ארצינו" וגם אם זה אומר מוות מטופש וחסר טעם (או תועלת),
הרי כולנו ידענו שזו משימה בלתי אפשרית, בצד הדרך ראית את
האנשים שסבבו אותך, ראותיהם מרוקנות מאוויר ופניהם מחוסרות
הבעה, לא יזכו לראות יותר קרן שמש או להזכר להעריך את הרגעים
שנראים כל כך שוליים במירוץ הזה אחר החיים- כבר כלום לא היה
חשוב , רק להמשיך, והמשכתי.

עכשיו אני לא ישן, המוח לא מצליח לעכל את הדבר הזה שרבים רואים
רק בסרטים, את הפחד שיכנס משהו בדלת הבית המוגן שלי וירסס לי
את הילדים, עונש.
אני עדיין מפחד אבל עכשיו אני מפחד לבד בתוך עצמי.