הוא רצה שזה יהיה קצת ריק. רק קצת, אבל ריק. שיהיה קצת מכל
דבר, מכל הדברים שתוכל לחשוב עליהם במשך שעה שלמה, אבל כל כך
קצת שזה יראה לגמרי ריק, לגמרי כאילו אין שם כלום.
זה קרה כשהתחיל להמציא את מכונת הטופי. מכונת הטופי תוכננה
להיות מוצר מהפכני מאוד, אחד כזה שעוד יעשה מליונים. אבל לא
כזה שישתלט על השוק וכולם ידעו עליו וידברו, לא, ממש לא. מכונת
הטופי מההתחלה לא התיימרה לצבור תאוצה בשיווק להמונים. המוצר
יימכר ללקוחות רציניים בלבד, כאלה שישמרו אותו בסוד, אבל ישמרו
גם על ההכנסות, כך אמר.
שבועות רבים נמשכה מלאכת הבנייה. בתחילה לא ידע כלל מה בכוונתו
להמציא- אך עיסוק בברגים בפרט, ובכלל פיתוח החוש הטכני שלו,
תמיד הביאו לו רעיונות טובים. הוא נהנה, רק כתחביב, לבנות אלפי
דברים לא שימושיים בעליל וחסרי הגיון בצורתם- שהיו לבסוף
מונחים על מדפיו המאובקים לתפארת. הוא ידע שטמון בו הפוטנציאל,
ושאם רק יקדיש זמן-מה מינימלי ביום לאימון, בסוף הוא יצליח,
בסוף התחביב הזה עוד ישתלם. הרי בכל הסדנאות שהשתתף בהן תמיד
אמרו: "הזנחה מונעת הצלחה". אז הוא עבד. מה עבד, כמו חמור הוא
עבד. הוא האמין בעצמו.
חודש ימים לא יצא מחדרו הקטן, שוקד על ההמצאה המתהווה. שוב
הברגים התפזרו והיו כל כך זעירים שהיה נדמה שאינם קיימים יותר
לאחר שהחליקו מידו השומנית או משולחן העבודה התמנדנד, והוא,
עיניו טרוטות, כורע תחת מנורת ההלוגן הכפופה שהאירה רק באור
קלוש את פניו, היה עייף מלחפש. לא באמת תשוש, רק קצת עצל; מן
עצלות שיש בה חן, כי בעצם שמח כשנאבדו לו הברגים.
בכל פעם שאיבד בורג היה יוצא לרחוב הסמוך, שוזף עיניו בכל מה
שראה, מחלץ מעט את פרקיו. 300 מטר ישר בהליכה מתונה, פניה
ימינה, עוד 100 מטר, שם היה כבר מתחיל להאיץ, אולי מחוסר
סבלנות ואפילו התרגשות, ושם, בפניה דרום-מערבית קצת מעוקלת,
היתה נפרשת לפניו שדרה צרה, אולי אפילו סמטה, מכוסה עצים.
סבוכים וחדי-עלים. בבית מספר 2 היתה חנות הברגים שהכי אהב, שם
היה קונה חבילה חדשה. עד שם היה הולך, רק בשביל אותה חנות.
ותמיד היה קונה חבילה של 15 ברגים פר חבילה, אף פעם לא גדולות
יותר. סתם, כי אהב לצאת לרחוב. אהב לנשום את האוויר הצח, את
הדרך הלוך, את הדרך חזור. אך יותר מכל, אהב לדמיין איך הרחוב
הולך ונעשה ריק. איך כל איש ואישה שהוא רואה, כל חיוך, כל
דמעה, כל צחוק, כל ציפור שנתקלת בשמשה של גורד שחקים, כל ירק
בשוק והמבורגר מהיר נעשים קטנים יותר ויותר, עד שנעלמים. וכל
פעם שקנה את חבילת חמישה-עשר הברגים, היה שמח וטוב לב, לפחות
לעוד שעה.
מנורת ההלוגן הישנה כבר החלה לקרטע תחת שפרירית חולפת שגחנה
סביבה, והוא שקע לרגע במחשבה האם זהו הרגע הנכון להחליף אותה,
או שאפשר לתת לה עוד זמן מה. בו בעת קלע טופי ורדרד לפיו
בזריקה מושלמת, בהיסח הדעת, לעס אותו ונתן לו להתמוסס בפיו עד
שמלבד נתיזי טופי קטנים שעוד דבקו לו בצדי השיניים, הטופי נעלם
ולא היה לו זכר, לפני שבכלל שם לב.
ואז הוא הבין. כל מה שצריך לעשות הוא, לבנות מכונה שכל מה
שתצטרך לעשות הוא - בעצם - להפוך את הכל לטופי. הכל ייהפך
לטופי, ואז, ממש אז, כשאף אחד לא ישים לב- הכל ייעלם.
המחשבות שלו כמעט נעלמו מרוב שהטופי עלה לו למוח, וככל שחשב על
כך יותר, דברים נטו להיעלם לו יותר. הוא גילה שכאשר הוא מצפה
בתמיסת הטופי החדשנית שהמציא דבר-מה, ולאחר מכן מדמה סביבו
בעזרת המכונה רוויית הברגים שבנה, תנאים דומים לאלו של הפה -
חום ורטיבות, ומעט אנזימי עיכול מסויימים מאוד- תוך זמן קצר
אותו דבר-מה יעלם.
זה גאוני, חשב לעצמו, זה גאוני. זה כל כך גאוני שהוא חייב לצאת
לרחוב לנסות את המוצר.
טופי ההיעלמות היה ארוז בעטיפות שדמו מאוד לטופי רגיל. הוא
תכנן זאת כך במיוחד, כדי שהטופי המיוחד שלו לא יחשיד, ואף
ייראה מפתה. מכונת ההדמיה הנלוות היתה מעוצבת כמסרק לשיער- גם
כן, כדי שלא יבחינו במכשיר, שלדעתו כמסרק לשיער היה מוסווה
היטב.
הוא הניח טופי אחד על ראשו של כל דבר שמצא לנכון להעלים. פה
שיח, שם מכסה ביוב. סתם, בשביל לנסות. הוא העביר על שיערו
בקלילות את מסרק העץ המוברג-למשעי, ומיד הסתלק מהמקום, מחייך
לעצמו בסיפוק, חיוך שיש רק לגאונים חשובים באמת.
מיום ליום תושבי המקום נדהמו לגלות שהעיר נעלמת. כך הוא סיפר,
לפחות, ליומן המסע התחקירי שלו. הוא עבר ליד הנמלה שהעלים
אתמול וכשראה את פניה הנדהמות של אשה אחת, שעברה, כבר לא היה
בטוח כלל שרצה להעלים אותה, כלומר, מצידו שתמשיך להידהם,
שתמשיך, כבר לא אכפת לו. גם היא תראה, הוא יעשה מליונים.
ומיום ליום גם היה יוצא יותר החוצה, הרבה יותר מפעם, כי בשביל
האימון המינימלי היה מעלים שוב ושוב את מלאי הברגים, ואז היה
חייב שוב ללכת לסמטה הפונה לדרום-מערב, בה כמעט כל חודי העלים
שהיו בה, למעט אחד ששמר למזכרת, נעלמו.

סוף דבר
שלב הפיתוח הבא כבר היה מתקדם יותר, תמיסת הטופי כללה את
אנזימי העיכול, השימוש בתמיסה התבסס על אנרגיית השמש בלבד ועל
הלחות התל אביבית, וכך למעשה לא היה צורך במסרק-השיער, וגם לא
היה צורך בברגים.
הוא איבד כל צורך לצאת מחוץ לחדרו, ורק התאמן בפיתוח של המוצר
החדשני שלו, שעוד יביא לו מליונים. הוא ניסה את זה על הכל- על
השפריריות, על השיער שלו, על הזנב של החתול, על מנורת ההלוגן
שממילא עמדה לכבות מעצמה. ואז, כשגם לא היה לו פופיק, הבזיק לו
הרעיון, והוא בנה את יצירת חייו- בית מטופי. זה לא לקח לו הרבה
זמן, או שבעצם כן, אף אחד לא יוכל להעיד במדויק.
כי מאז, אף אחד לא יודע במה מדובר. וכשעוברים שם ברחוב, בין
הפלמ"ח לז'בוטינקי - ומביטים בחלקת האדמה החרוכה, השוממת - אף
אחד לא יודע לומר מהי, ולמי היא שייכת. אם בכלל היה שם בית
פעם, או לא, ואם לא, אז מה היה שם. אף אחד לא זוכר שהוא הוטרד
מרעש ואבק של הריסות, ומצד שני... לא ייתכן שתמיד היה שם פתוח
כל כך- כלומר, היו שם כמה דברים, קצת חול, קצת אוויר, קצת מכל
דבר. אבל שלא כמו מקומות אחרים.. זה היה כל כך ריק.
זקני העיר עוד יגרדו את סנטרם המזוקן וינסו להיזכר, ומבטם
יצטמצם וידגיש את קמטי צידי העיניים. ומי שיקשיב להם יצפה
בסבלנות לתשובה, אפילו בהתרגשות, ולא ייתן להם להרגיש שהם
אומרים משהו לא חשוב, כי מי חוץ מהם יכול עוד באמת לדעת. אבל
אף אחד לא יסכים באמת להודות, שראה שם בית מטופי.



260806