מלך הלבבות השבורים
בהופעה חיה  
יום שבת אחד בגן התנכ"י 1971

שורות תווי ציפורני הצורמות באספלט התנכ"י
עדיין מחרישות אוזניי תלמים בשולי ילדותי.
דף מספרי נפתח בקריאת הטוסים,
בנקישת פרסות שיניי בהיפודרום ההיסוסים,
בשקשוקי זנב מטבעות בחליפת אבי,
מקופת הצרעות אל גני הנעול לשתות מצוף לבי,
נתלתה נפשי ביד אחת לנדנדת קופים  
והתהפכה בקשר שכרתו החבל, הנקר והספק בענפים.
השבילים דהרו כקרנפים, העוברים התנגחו בשבים,
ונחש הרכבת כמעט ובלע בלועו אותנו חיים.

מתקרב הכלוב השואג,
מדפי אגדות מגיע בן הרגע העורג,
השקט המשחר לאילות אילמות,
העיניים הבורקות בפנים הרועמות.

"הו תמימותי הדואה מעלי ללא חת,
נשר עוזי מי יתן ותנחת,
שאיני אל על רם ומוגן,
פזר את דעתי מעל הגן,
הגשם את משאלתי כמטר מענן,
ויצמח במקומי עץ איתן".

רועדות רגלי מפחד הבמה,
מפני מלך הלבבות בהופעה חיה
ונדלק האור ועולה המסך...
ו... המלך הוא עירום
הלב שלו מפח.
הלב שלי מפח :
המלך מנוצח.. המלך מנוצח.

כמו עליזה,
הגננת הגדולה מן הגן,
שנעשתה נמוכה עם חלוף הזמן.
כמו המונה ליזה,
בפריז,
שיש בה מעט מונה
והמון עליזה.
חבול,
מוכה אכזבה,
חזרתי לפחדיי שלי,
המתהלכים חופשי
בקרבי.