יום שני
-"את גומרת את זה?" סיננתי לטלפון בקול שבור.
-"זה קשה לי מדי אני לא יכולה לתת בך אמון, נשברתי." ענתה
בבכי שמסמל סוף. בעודי מנסה להישאר מתון אך על סף בכי..
-"אז זה נגמר או לא?!" צעקתי מהנפש אך יצא קול חלש.
-"כן."
זה שבר אותי. איך חמישה חודשים כאלו מעולים נגמרים ככה. ורגע?
היא גומרת את היחסים שלנו בטלפון? אפילו לא פנים מול פנים? בא
לי למות!
באותו היום שאלו אותי אם אנחנו ביחד או שנפרדנו, עניתי בהפגנת
ביטחון:
-"ברור שאנחנו ביחד.." ובלילה קרתה השיחה הגורלית.
אפילו לא הייתי מוכן לה נפשית. הרי אני יודע שהמצב לא טוב,
אבל באותו שבוע הייתי כל כך עדין איתה אחרי שהיא אמרה שהיא
רוצה לעזוב את הבית, באותו שבוע פשוט עשיתי הכול כדי להשאיר
אותה איתי. והייתי בטוח שדברים מתחילים להסתדר לנו, חגגנו יחד
בהפגנתיות חמישה חודשים באהבה, נכנסתי לבית המשותף שלנו   שהיה
מלא בנרות ובמרכזו שולחן עגול עם נרות ומפה יפה, כולי חזרתי
מהעבודה עם מכנסים קצרים מג'ויפים והיא חיכתה לי בבגדים יפים,
הכינה ארוחת גורמה, ובלילה.. אוו בלילה כמה שנהנינו, אני חושב
שלא הייתי טוב כמו הלילה הזה אף פעם. הרגשתי את השינוי.
בצהריים הזמנתי אותה לארוחת צהריים באיזו מסעדה והכול היה
מצוין, אפילו חזרנו הביתה למעט זמן וטיפה התנשקנו ונגענו אחד
בשני כי היה זמן לפני שנגמרת הפסקת הצהריים של שנינו, והרגשתי
טוב עם הכול לא ידעתי שמשהו הולך לקרות, בערב כשהיא חזרה
הביתה היא הייתה קרה אליי וניסיתי להיות נהדר כמו תמיד, לסבול
הכול העיקר שהיא תבין שאני אוהב אותה ושאני מוכן למות למענה,
מאוחר יותר היא יצאה עם חברות, ואני נשארתי לרבוץ אל מול
הטלוויזיה, ראיתי כוכב נופל 200 או משהו כזה... צביקה הדר כבר
קשיש ועדיין מנחה את התוכנית הזאת. אתה יודע לא היה הרבה מה
לראות.. היא חזרה ואני ירדתי לסופר השכונתי לקנות חלב כי היה
חסר, ואז היא צלצלה והתחיל העניין שאלתי אותה:
-"רותם מה קורה?"
-"אה.. מה? אני בסדר..." ענתה בבלבול.. ואני חשבתי שהיא שתתה
איזה משהו מקולקל שמה עם חברות שלה... ואז החל הנאום...
-"רונן אני רוצה שנדבר..." אמרה בהחלטיות שמעוררת חמלה
-"כן מותק דברי איתי..." עניתי בקלילות המאפיינת אותי מבלי
לדעת מה קורה בכלל..
-"תקשיב, אני מרגישה שזה לא זה אני עדיין לא מוכנה לתת לך את
האמון שלי בחזרה אחרי מה שקרה.. וזה כואב לי אני אוהבת אותך
ואני לא יכולה יותר קשה לי מדי...
הבנתי שמשהו שם לא הגיוני כי הרי בצהרים הכול היה טוב, לפחות
כך חשבתי.. אבל החלטתי לא להתייחס לזה. הגעתי איתה ישר
לעניין, שאלתי אותה אם זה נגמר והיא אמרה כן.
"אני מעדיפה שלא נשמור על קשר יותר ואני רוצה זמן לבד..."
ענתה בעקבות שאלתי אם נוכל לשמור על הידידות וכך אולי אוכל
להיות קרוב אליה וכך אולי לזכות באמונה.. היא אמרה שלא!
ירדתי לקנות חלב ומצאתי את עצמי מסתובב עם האוטו ברחבי ת"א
ורק מחפש הזדמנות לתקוע את האוטו באיזה משהו. בסופו של דבר
נשארתי לישון באוטו ואחרי שהיא הלכה לעבודה עליתי הביתה לקחתי
את הדברים שלי והלכתי.
-"וזהו, מאז עברו כמה ימים ואני מרגיש נורא ראובן פשוט
נורא..." אמרתי בייאוש מוחלט בעודי יושב מולו על הכורסא של
המטופל שבור ומנופץ והוא מולי מסתכל בחזרה ורושם לעצמו הערות
ומקשיב...
-"אולי אתה מנסה לענות על שאלות פנימיות שלך ובגלל זה גם יצרת
קשר עם הבחורה ההיא בזמנו, הפעם ההיא שהחלה את הבעיות שלכם..
אולי להוכיח משהו לעצמך? שאתה שווה משהו?" שאל בלי לקבל תשובה
והחלטתי לענות בארוכות.
-"ראובן מה שהיה ביני לבין גלית היה שטותי לחלוטין זה בסך
הכול הודעות אס אמ אס ששינו מעט את הגישה שלי אליה, ודיברנו
על העבר שלנו יחד וזהו. לא קרה כלום וגם לא חשבתי שיקרה. אבל
זה ששלחתי לה הודעה שבוע שעבר אחרי שהיא התקשרה לדרוש בשלומי,
מזה רותם התעצבנה אבל לא שינה לה גם אם אהיה החבר הכי טוב של
גלית העיקר שהיא תדע מזה. היא שונאת שאני מחסיר ממנה פרטים.
ונכון עשיתי טעות שוב שלא סיפרתי ואחרי שהיא קראה את ההודעה
בפלאפון שלי היא נשברה ולא יכלה יותר. אבל זה היה הכי אפלטוני
בעולם וזה הרג אותי שמשטות היא נעלמת לי.. אני אישית לא יודע
מה לעשות, אני חושב על דברים ועל אופציות להמשך הדרך.. וקשה
לי כל כך קשה לי..." אני אומר בבכי עצום שלא אכפת לי שיצא...
-"למה בעצם כל כך קשה לך רונן?" שאל ראובן בניסיון לחלוב ממני
מידע
-"כי אני אוהב אותה כל כך אוהב אותה.. אני לא יכול להפטר מזה,
זה יושב לי כמו מועקה על הלב הימים האלה. כי אני יודע שקשה
לה בדיוק כמו שקשה לי ואני יודע שהיא מטופלת אצלך ואתה בטח
שומע כמה קשה לה.. תבהיר לה שאני אוהב אותה או קיי ראובן?.."
-"זה ברור לך שאני לא יכול לעשות את זה נכון? יש קשר בין
מטופל למטפל שלא עובר בין מטופלים ולא אוכל להעביר לה את מה
שביקשת.." ענה בקשיחות.
-"או קיי ראובן. אני מבין את זה. אבל קשה לי אני רוצה למות.
כבר קניתי אקדח.. הנה תראה ראובן.." אני מראה לו בעודי שולף
את האקדח מהכיס כמו אחד ממערבון ומכוון אליו ותוך שניה מסובב
ומכוון אליי לרקה.
-"אה... רונן אני מבקש שתכניס את האקדח לכיס.. אתה לא עושה את
זה, אתה חייב להירגע, הזמן ייתן את התשובות.." אמר בלחץ רב
-" אוי ראובן אל תזיין לי את המוח... מה אתה מבין באהבה? אני
מטופל אצלך כבר אולי שנתיים ואתה יודע עליי כל דבר אפשרי ואתה
יודע שאני מאוהב באישה הזאת עד מעל הראש וכשאין לי אותה אז
אין לי כלום בחיים ואני יכול לגמור אותם כי אין בי ובהם עוד
תועלת..." צעקתי!
-"בוא נירגע" ביקש ראובן בביטחון מופרז מהול בלחץ מתמשך
והמשיך לדבר: "תראה, אני יודע שזה קשה וכל פרידה היא קשה
מנשוא אבל אתה חייב להבין שהחיים הם יותר חשובים מכל דבר
אפשרי ומי יודע? אולי תמצאו את עצמכם שוב ביחד.."
-"או קיי ראובן תודה לך. גם נגמרה לנו השעה אז אנחנו נדבר ואם
לא יקרה איזה משהו... אז נפגש גם שבוע הבא.." צחקתי בציניות
-"להתראות רונן" ענה.

יום רביעי
-"היי ראובן" - סיננתי בקושי רב להוציא מילים.
-"אהלן רותם מה קורה? איך את מרגישה? אני מרגיש שיש לך צורך
לספר לי משהו..." שאל אותי בחשדנות, ואז עניתי והתחלתי לספר.
-"ראובן נפרדתי ממנו. הייתי חייבת לעשות את זה. אני לא מאמינה
בו יותר. אתה לא מבין כמה קשה לי לראות אותו ולהרגיש שהוא
יכול לבגוד בי בכל רגע נתון.." צווחתי בפתאומיות שאפילו
הפתיעה את עצמי.
-"ראובן זה לא משנה מה שקרה באותו היום, מה שמשנה זה מה
שהיה-"למה את חושבת ככה רותם? בואי ספרי לי מה קרה באותו
היום..."
אחר כך..." אמרתי בקשיחות
-"למה את מתכוונת רותם?"
-"מאז אותו היום לא ראיתי ולא שמעתי עליו, היה לי קשה כל היום
שכבתי במיטה.. אבל ביקשתי את השקט הזה, והוא אוהב אותי אני
בטוחה בזה בגלל זה הוא נתן לי את השקט הזה שכל כך רציתי..
השקט הזה שמשגע אותי ואני בטוחה שגם אותו... וכמו שאמרתי לא
ראיתי אותו עד אתמול.."
-"או קיי... אני ראיתי אותו ביום שני. מה קרה אתמול?"
-"הוא הגיע אליי לעבודה וראיתי בעיניים שלו שכואב לו שהוא כבר
לא מפוקס, שהוא לא יודע מה לעשות עם עצמו, הוא התחיל לבקש
שאני אסלח לו, שהוא לא יודע מה הוא יעשה עכשיו. שיכול להיות
שהוא יעבור דירה לאיזה קיבוץ כדי לקבל קצת שקט נפשי. שאין לו
אף אחד שהוא מתגעגע אליי, שהוא צריך אותי ושהוא רוצה שאני
אקבל אותו בחזרה.."
-"אני מבין. מה עוד נאמר? ואיך הגבת זה חשוב לי לדעת.." שאל
ראובן.
-"אמרתי שאני לא יכולה לראות אותו, לא רוצה להיות עם מישהו
שאני לא מאמינה בו על אף העובדה שאני מאוהבת בו כמו ברגע
הראשון שאנחנו יחד..."
-"אז הכול בסדר.. אני עדיין לא מבין למה התכוונת שהכול היה
בסדר עד אתמול.. קשה לי לעקוב אחריך..." אמר בבלבול..
-"אחרי שאמרתי את זה, הוא נשבר.. הוא בכה הוא צעק ממש הרגשתי
שהוא מאבד את זה... הוא אמר שהוא לא יודע מה הוא יכול לעשות
לעצמו.. הוא אמר לי שהוא לא אהב מישהי כמו שהוא אוהב אותי...
אני לא יודעת ראובן אני ממש מפחדת שיקרה לו משהו, יש לי הרגשה
רעה."
-"מה עוד הוא אמר?"
-"הוא אמר שהוא רוצה שנחז.." הטלפון קטע אותי באמצע. התקשרו
אל ראובן לדווח לו משהו והאזנתי מהצד לשיחה:
-"כן אני ראובן..
אני המטפל שלו, מה קרה?
עם האקד.. אה או קיי מה עם האוטו?
ומה מצבו? אוי אני לא מאמין..
הבנתי. טוב אני פה עם..
שאני אספר?
בטוח שזה כדאי?
טוב נדבר יותר מאוחר... להתראות..."
-"רותם תקשיבי,"
-"מה קיבלת טלפון דחוף? אתה צריך לנסוע? אין בעיה... נמשיך את
הטיפול השבועי שבוע הבא או משהו אין בעיה אני רק אקח את התיק
שלי ו..."
-"תקשיבי, התקשרו מבית החולים..."
-"אני מבינה אתה צריך ללכ..."
-" רונן נתקע עם האוטו שלו בעץ, הם אומרים שהוא כנראה נהג
בשיכרות. הוא אמר לחובשים שהוא אוהב אותך ושאף פעם אל תשכחי
אותו. ושהוא מצטער שזה נגמר ככה. אבל שהוא תמיד יזכור אותך
כאהבה הכי גדולה שלו..."
-"איפה הוא? באיזה בית חולים? בוא נסע" צעקתי בלחץ אל ראובן.
-"אין טעם לנסוע." אמר באדישות מלחיצה.
-"מה?! אבל הוא בבית החולים!"
-"רותם, רונן מת!"
-"לאאאאאאאא!"