ולפעמים נדמה שהעבר מצליף בך ואתה ערום אל מול מי שהייתה רק
מחכה להצלפה הבאה. הכוחות להתמודד נעלמו מזמן ואתה, על
אכזבותיך מדמה לעצמך שאתה בטקס הלקאה פומבי.
הם עומדים שם בקהל וצופים בקלונך, אתה מתוודה על הכל-"אשם!
אשם! אשם!" אתה צועק, "שגיתי, חטאתי ואכזבתי, בעיקר
אכזבתי...אתכם."
נפשך חשופה לעיני כולם ואתה בוכה, בכי של מועקה אדירה שעם כל
הצלפה נוראית הופך לבכי של שחרור.
הם כולם צופים בך עכשיו, באדם הבוכה על אנושיותו המדממת
ומבינים סוף-סוף. אדם אתה וטבעי שתטעה, הם מבינים וסולחים.
יסורי העבר שהצליפו בך כה חזק מתרככים אל מול הידיעה המזככת
שהתוודת על הכל וכבר החזרת את חובך. זה זמנם שלהם לחבק אותך
ובכות עליך, לשטוף אותך מכל הזיהום שהותירו בך הפצעים הפתוחים.

כך, כחיית מחמד פצועה ועזובה שנאספה בגשם תצטרף שוב למשפחת
האדם, העבר לא יצליף עוד, הצלקות יגלידו והווה חדש יציף אותך
בחיים. חיים חדשים שבמקום התכתשות פנימית של עבר הם מלאים
בקשרים חיצונים של הווה.
מה עצוב יהיה כשתגלה שאיש אינו בה לצפות בקלונך. מה עצוב יהיה
כשתגלה שדווקא ברגעים כאלה איש אינו טורח להצליף ואיש אינו
טורח לסלוח, מה עצוב יהיה שתגלה שדווקא ברגעים אלו אתה כל-כך
לבד. הבטן עוד כואבת, לא תוכל להקיא את המועקה החוצה, היא
מתערבבת עמוק מדי בפנים.
אתה רוצה לצעוק, רוצה לבכות, רוצה שיאהבו אותך, שישנאו אותך,
שיבינו אותך, שיסלדו ממך אך לאיש לא איכפת, רק לך ולתולעת הזו
של האשם שממשיכה לכרסם לך בבטן.
ברגעים אלו הדבר היחיד שניתן לעשות הוא להתחרט, אך החרטה היא
חרטה של הווה, אינה קשורה אל העבר ולא תוכל לבטל אותו. לכן זה
כואב, כאב של חוסר אונים ובושה על זה שכך אתה.
אז, חסר נחמה וחסר מוצא, תוכל לאט לאט לקום מהעפר של עברך
ודווקא מתוכו להתחיל לבנות בניין של עתיד.