והכל כל-כך סולידי, סטרילי, טבעי. כמה שזה לא מדגדג בבטן
להרוג. טיל נחמד ופשוט, פיצוץ מגניב ובום-חיים שלמים נמחקים,
נגמרים, בכזאת קלות ,בכזאת פשטות.
אח"כ נאכל ארוחת צהרים בינתיים בחור אחר ימחק משפחה ויחשוב
באותו הזמן על החברה שלו אותה לא ראה כבר כמעט חודש. לו היה
רואה את יציר כפיו נוחת. לו היה רואה את בכיו של הנער חסר הבית
והמשפחה שלא יראה את חברה שלו יותר לנצח.
עשן עולה מן הגבעה החרבה ומשתלב בעשן הסיגריות של החיילים
התשושים והמשועממים. בהתחלה זה היה מלהיב להפגיז אויבים
אמיתיים, אחרי שעד עכשיו רק הפגיזו מטרות קרטון, אח"כ הרבה
פחות. מאז הפגזים הפכו לרעש שמציק להם באוזן, עוד מטרד בין
הזבובים והיתושים.
גם ליד הטיל שנחת יש זבובים, אך רבים יותר ונלהבים יותר. הרבה
יותר דם יש להם למצוץ, לפחות מישהו אוכל טוב היום.
בארוחת הצהרים שלנו יש בקושי תירס וחמוצים. מישהו מסנן "כוס
אמק", רוצה שהכל ייגמר כבר, הוא לא התקלח כבר שבועיים ונמאס
לו, נשבר לו כבר הזין מכל הרעש הטינופת והגירוד הבלתי נגמר
במפשעה.
כך במן סתמיות מעושה וחסרת כל הגיון, חיים נמחקים לעד.
ואת מי תאשים? את ההוא הגירוד במפשעה שרוצה הביתה? את התותח?
את המדינאי שמנסה ללא הועיל לפגוע בשורש הרוע האמיתי שמונע
מהאנשים בצד שלנו לחיות בשקט?
כל-כך נורא שאין רשעים בסיפור הזה, רק המון זבובים, סיגריות
וגירוד במפשעה.
עוד בום נשמע, עוד מחבלים נהרגו ביחד עם ילדה בשמלה אדומה שגרה
בבית ליד, והכל כל-כך סולידי, סטרילי, טבעי.