"את אפס", " לא יצא ממך כלום"  זה סגנון הדברים שהוא אומר לי.
כל יום הוא דואג להזכיר לי שאני לא שווה שום דבר, שאני לא עושה
שום דבר עם עצמי ושמצפה לי עתיד שחור.
כל יום הוא דואג לקלקל אותי עוד קצת. עוד דמעות שמטפטפות להן
על הפרצוף שלי.
"זה לא ימשך עוד הרבה זמן", אני מנסה לומר לעצמי. "כשתיהי
רחוקה ממנו, אולי אז הוא ילמד להעריך אותך."
אני מנסה להיות אופיטימית ולומר לעצמי שכאגדל יהיה לי טוב
בחיים, אבל כל החרא שהוא אומר לי כבר השתלט על המוח שלי יותר
מידי.
הוא לא יודע כמה שאני חכמה, וכמה שאני ילדה טובה ונהדרת וכמה
שבכלל לא מגיע לו שתהיה לו בת כמוני. ולפעמים גם לי קשה להאמין
לזה.
הוא אומר שהוא אוהב אותי , אבל אני לא צריכה אהבה כזאת.
הוא עוד מעז לשאול אותי אם אני אוהבת אותו וכשהוא לא מאמין לי
ובצדק, הוא נראה כ"כ מאוכזב.