ההווה.

המחילה.

ינואר, 2006.

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

לפני 20 שנה אימא שלי מתה. זה קרה כתוצאה מכך שנפלה לא טוב על
ראשה והחל לה דימום פנימי.

אני כבר עוד מעט בן 25. אני בקושי זוכר איך חיי נראו כשאימא
עוד הייתה בחיים. כל מה שאני זוכר זה רק רגעים ספציפיים, וגם
זה שב אליי רק בתמונות. את היום הולדת שלי. את הגננת ואת שאר
הילדים חוגגים לי. את האופניים האדומות. את אבא מרביץ. את אימא
שוכבת על הרצפה, חסרת אונים בדרך למותה. את זה שלא לקחו אותי
להלוויה.

האמת, אני כבר לא מתגעגע אליה כמו בעבר. בקושי יוצא לי לחשוב
עליה. מידי פעם, במיוחד בימי הולדת שלי או בחגים, אני נזכר בה,
מוציא את התמונה שלה מהארנק שלי ומסתכל עליה. מעניין איך הכל
היה נראה אילו עדיין הייתה בחיים. מעניין אם היא עדיין מסתכלת
עליי מלמעלה, מגן עדן, ומשגיחה עליי. אני מאמין שכן.

אני בטוח שהיא הייתה שמחה לשמוע שאני נשוי כבר שנתיים לאשתי,
הדר ושגם יש לה נכדה בשם טלי. את הדר הכרתי בצבא. שירתתי
בתותחנים והיא הייתה המש"קית ת"ש שלי. היו לי הרבה בעיות ת"ש
כי אז עוד גרתי עם סבתא שלי ז"ל. אז מידי פעם הדר הייתה באה
לפלוגה, יושבת איתי, מדברת איתי ועוזרת לי עם כל מיני בעיות.
זה קצת אירוני, אבל אין לי מושג איך התאהבנו בזמן שהיא מקשיבה
לכל הבעיות שלי. באיזשהו שלב, גילינו את רגשותינו אחד לשני,
ובסתר הפכנו לחברים. רק אחרי הצבא עברנו לגור ביחד בקיבוץ
באזור המרכז. אין יום שלא עובר ואני מודה לאלוהים שהוא הכיר לי
אותה. היא האדם היחיד בכל העולם הזה שיודע בדיוק מה עבר עליי
במשך כל השנים.

אבא שלי השתחרר מהכלא כבר לפני 4 שנים, אחרי שריצה עונש מאסר
של 16 שנה. הגיע לו לשבת בכלא כל כך הרבה זמן. הגיע לו כי זאת
אשמתו, ואך ורק אשמתו, שאימא שלי לא בחיים. בנוסף, כל הזמן הזה
חשבתי שאני זה שהייתי אשם שהיא לא כאן. אבל הוא זה שהרביץ לה
וגרם למותה. לכן הוא היה צריך לשלם. לשלם את העונש שמגיע לו.
16 שנה הוא ישב בכלא ונרקב שם.

למרות כל זאת, אני מרחם עליו. אין לו כלום בחיים. הוא כבר אדם
זקן. הוא גר בדירה שכורה בדרום תל אביב ועובד במאפיה לפרנסתו.
פעם אחרונה שדיברנו, היה חודש בערך אחרי החתונה, כשהוא התקשר
לשאול איך היה בירח דבש. אחרי זה הקשר בינינו נותק. העדפתי לא
לדבר איתו. אני אפילו זוכר את הרגע שהוא ביקש ממני אם יוכל
לבוא לחתונה שלי ושל הדר. לקח לי הרבה זמן להחליט אם כן או לא.
מצד אחד, לא רציתי אותו שם. פשוט ככה. אבל מצד שני, אני יודע
שאימא שלי כן הייתה רוצה שהוא יהיה נוכח. הרשיתי לו לבוא
לחתונה בשביל אימא שלי, ולא בשבילו. כל משך החתונה, הוא עמד
בצד עם חיוך והסתכל עליי. אפילו לחופה הוא לא התקרב. רק עמד
בצד וחייך.

אני יודע שאני קשה איתו. הדר אומרת שמזמן כבר הייתי צריך
להשלים איתו. שלפני 20 שנה הוא היה אדם שונה, אדם שעשה טעות.
שהוא שילם את שלו ושלא מגיע לו שאני אתנהג אליו ככה. אני יודע
שהיא צודקת אבל עדיין קשה לי. כל פעם שאני שישבתי מולו ראיתי
את אימא שלי. ראיתי אותה יושבת מולי ושרה לי שירי יום הולדת.
ראיתי אותה שוכבת על הרצפה בלי לזוז. בגלל זה אני מנסה להדחיק
את זה כמה שיותר. אני רוצה לחיות את החיים שלי בשקט. לתת לאשתי
ולבתי את החיים שמגיע להם ולא את החיים שהיו לי.

כמה שעות אחרי שטלי נולדה, התקשרתי להודיע לו. אני לא חושב
שהיה לו מושג שהדר בכלל הייתה בהיריון.

"אבא, זה עידן" אמרתי. "מה שלומך?"

"עידן, אני שמח שהתקשרת. לא שמעתי ממך כבר המון זמן. אני בסדר
גמור. מה שלומך? אני ממש שמח שהתקשרת." קולו היה של איש צרוד
וזקן. הוא נשמע עייף ותשוש, אבל עם נימת התלהבות. נימה של
בלבול. הריי לא שמע את קולי המון זמן. "חשבתי שכבר שכחת ממני.
ששכחת את אבא שלך. אני ממש שמח שהתקשרת. מה שלום הדר?"

"הדר ואני בסדר, תודה." קולי רעד אל תוך השפופרת. התרגשתי יותר
ממנו "תראה, אבא... התקשרתי להגיד לך... ששבוע שעבר נולדה לי
בת. קוראים לה טלי, אבא. נולדה לך נכדה."

הוא לא ענה כמה רגעים. אני חושב שהוא התחיל לבכות. שמעתי אותו
מקנח את האף.

"נולדה לי נכדה..." קולו המתרגש אמר, "אני לא מאמין.. אני
סבא." הוא חצי בכה. "אני סבא... אני סבא... אני לא מאמין שאני
סבא. מה שאימא שלך הייתה אומרת עכשיו, אה?"

"כן, אבא, אני בטוח שהיא הייתה מאושרת כמוך" עניתי באיטיות
עצובה. העיניים שלי היו רטובות. "בכל אופן, הדר וטלי עדיין
בבית חולים, ואני צריך ללכת לשם, אז נדבר, בסדר?" ופשוט ניתקתי
את הטלפון. רציתי לסיים איתו את השיחה כמה שיותר מהר. הרגשתי
מאוד לא בנוח. אני לא יודע שלא מגיע לו את היחס הזה. אבל הייתי
חייב לנתק.

חצי שנה עברה מאותה שיחה. מאותו ניתוק ששב לי מידי לילה
בחלומות. ידעתי שעליי לעשות משהו. ידעתי שלאבא שלי יש את הזכות
לראות את נכדתו. לא משנה מה היה בעבר, את העונש שלו הוא שילם.
החלטתי בשבת הקרובה, אקח איתי את משפחתי וניסע לבקר אותו. במשך
הימים שעברנו הייתי מאוד נסער ומבולבל. הדר ואני התייעצו
אינספור פעמים וכמובן שאמרה שזה הדבר הנכון לעשות. הדר גם אמרה
שעדיף שאסע רק עם טלי. על מנת שאבא שלי, טלי ואני נוכל לבלות
זמן איכות ביחד, משהו שלא עשיתי איתו מגיל 5. האמת שהוא ממש
כמו זר בשבילי. למרות שהוא אבא שלי, אני באמת לא מכיר אותו כל
כך. היא צודקת. אסע רק עם טלי.

בערב שבת, הוצאתי את תמונתה של אימי מהארנק והסתכלתי עליה שוב.
היא וטלי דומות כל כך. עכשיו אני בטוח שהיא מסתכלת עליי מלמעלה
ושומרת עלינו. עליי ועל משפחתי.

בבוקר, הדר הלבישה את טלי כמו בובה עטופה ויצאנו לדרכינו. בדרך
לתל אביב דיברתי עם טלי כאילו הייתה אדם מבוגר, וסיפרתי לה
בשביל אנחנו נוסעים. למרות שלא יכלה לדבר, אני חושב שהיא
הבינה. היא כל הזמן חייכה והסתכלה עליי בעיניים גדולות. היא
בטח מתרגשת כמוני. ככה נסענו לנו לאיזור מגוריו של אבי, מלאי
התרגשות וציפיה.

הגענו לביתו. הוצאתי את טלי מהמכונית ולקחתי אותה בזרועותיי.
הלכתי לכיוון הבניין שלו, ליבי פועם בחוזקה אבל פוחד יותר מאי
פעם. עלינו במעלית לדירתו ונשארתי לעמוד מולה לכמה רגעים. גופי
רעד. נשקתי על מצחה של טלי והבטתי אל תוך פניה העגולות. היא
חייכה אליי חיוך רחב, ובכך הרגשתי שהיא מאשרת לי שהכול בסדר
וזה נכון שבאנו לכאן. לקחתי נשימה עמוקה, דפקתי על הדלת ושמעתי
רעש של צעדים מתוך הדירה. הדלת נפתחה, ושם הוא עמד.

"אבא, אני רוצה שתכיר את הנכדה שלך."