העבר.

המקרה.

יולי, 1986.

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

אימא שלי מתה באשמתי. היא מתה מכיוון ששברתי את האופניים
החדשות שקנו לי.

אני עכשיו בבית של סבתא שלי בחדרה. כבר יומיים שאני פה ועדיין
לא ראיתי את אבא שלי. תמיד שאני בא לפה זה רק איתו. הוא אוהב
לקחת אותי לסבתא בימי שישי לאכול צהריים. הוא תמיד אמר שהאוכל
של אימא הכי טוב. זה מוזר, כי אם האוכל של אימא הוא הכי טעים,
אז למה הוא אוהב לאכול אצל סבתא ולא בבית?

מקודם כל הדודים שלי והדודות שלי והחברים של אבא ואימא שלי
חזרו ממשהו כזה שנקרא הלוויה. אני לא כל כך יודע מה זה. אח של
אבא שלי ניסה להסביר לי שב"הלוויה" הזאת שמים את אימא שלי
באדמה. אני לא יודע מה היא תעשה שם. אמרתי לכם, היא מתה. תמיד
חשבתי שאנשים פשוט מתים וזהו. שלא קורה להם כלום. פשוט מתים.
למשל, רוב המשפחה של אימא שלי מתה במקום כזה שקוראים לו שואה.
אני יודע את זה כי יש כמה ימים בשנה שאימא בוכה ולא מפסיקה
לדבר על זה. אף פעם לא ראיתי אותם, את המשפחה שלה, ולכן חשבתי
שהם פשוט מתו. בלי להגיד שלום או להתראות. מתו ונעלמו במקום
ההוא שקוראים לו שואה.

אני רוצה לספר לכם איך זה קרה. איך היא מתה. איך הגיע המצב
שאימא שלי נמצאת עכשיו באדמה.

לפני שלושה ימים היה לי יום הולדת. אני כבר ממש גדול. בן 5.
באותו היום, כשקמתי בבוקר לא הייתה שום מתנה בחדר שלי. הלכתי
לבדוק בסלון, כלום. במקלחת, כלום. במרפסת, כלום. מטבח, כלום.
מקרר, כלום. זה לא הגיוני. שהייתי בן 3 ובן 4 המתנות היו על יד
המיטה בבוקר של היום הולדת. אני לא זוכר מה היה שהייתי בן
שנתיים כי אז הייתי עוד תינוק. הלכתי לחדר של ההורים ונכנסתי
אל המיטה שלהם. הם עדיין ישנו.

"אימא?" לחשתי והתכרבלתי ביניהם.

"מזל טוב מתוק שלי," היא תפסה אותי ונתנה לי כמה נשיקות מתוך
שינה. איכס. אני שונא שהיא מנשקת אותי. למה היא לא מבינה שאני
כבר ילד גדול?

"אימא, למה לא קניתם לי מתנה?" שאלתי בתמימות. באמת לא ידעתי
למה. יש לי היום יום הולדת ואני תמיד מקבל מתנות ביום הולדת.
בבוקר מההורים שלי ובצהריים מהילדים בגן. מנהג קבוע לא משנים.

"אוי מתוק, אל תדאג, אבא יביא לך אותה היום אחרי העבודה." אימא
אמרה וקמה מהמיטה לכיוון השירותים. פתאום היא התחילה לשיר
בשקט. "יום הולדת, חגיגה נחמדת, מה חביב ומה נחמד שכל בן וכל
בת לא נולדו ביום אחד רק ביום הולדת, רק ביום הולדת." היא תמיד
הייתה מעופפת בבוקר.

אבא כנראה שמע אותנו והתעורר. "מזל טוב, חמוד. איך זה להיות בן
5?" שאל ופיהק תוך כדיי.

"בסדר בסדר", עניתי בחוסר אכפתיות. "איפה המתנה שלי? מה קניתם
לי?"

"אימא אמרה לך כבר. היום אני יביא אותה אחרי העבודה," אמר.
"אני לא אספר לך מה זה, כי זאת הפתעה. אבל אני יכול להגיד לך
עליה דבר אחד. זה אדום."

וואו! אדום! אדום. אדום? מה יכול להיות אדום? אולי זאת בובה של
כוח המחץ? אולי זאת רכבת חשמלית? אולי זה לגו או פליימוביל?
אוף. אני רוצה אותה עכשיו. לא רוצה לחכות עד אחרי הצהריים
לראות את המתנה האדומה שלי.

בגן לא הפסקתי לחשוב על המתנה. מה זה יכול להיות? הורים הם
אנשים כאלה חכמים. תמיד מביאים מתנות טובות. מתנות מעניינות.
מתנות אדומות. בצהריים אימא באה לגן וכולם חגגו לי. מירי הגננת
ושאר הילדים עמדו מסביבי ושרו שירי יום הולדת. אימא רצתה שאני
אלבש כתר, אבל לא הסכמתי כי אני כבר גדול וילדים גדולים לא
הולכים עם כתר. אחר כך, כיביתי את הנרות שעל עוגת השוקולד
בנשיפה אחת וכולם אכלו חתיכה. אני לקחתי את החלק הכי גדול ועם
הכי הרבה שוקולד. גם גנבתי את רוב הדובדבנים מהחתיכות האחרות
ואכלתי גם אותם. קיבלתי מתנות נחמדות משאר הילדים אבל שום דבר
לא הצליח להוריד את המחשבה שלי מהמתנה האדומה.

באוטו שאלתי את אימא פעם נוספת מה הם קנו לי, אבל היא שוב אמרה
שאבא יביא לי את המתנה בערב ושאני צריך לחכות בסבלנות. אני לא
אוהב לחכות בסבלנות. חשבתי אולי להתחיל לבכות ואז הם יביאו לי
את המתנה מהר יותר, אבל מכיוון שאני ילד גדול, ויתרתי. אני
אחכה בסבלנות.

עד שאבא הגיע כבר בכיתי פעמיים. נכנסתי לחדר שלי, שכבתי במיטה
ובכיתי. חשבתי שהם שכחו אותי. לא יכול להיות. אני רוצה אותה
עכשיו. מגיע לי. יש לי יום הולדת. זה לא פייר. כל ילד מקבל
ביום הולדת שלו מתנה ואני עדיין לא קיבלתי. עוד מעט כבר חושך
ואני צריך ללכת לישון.

פתאום אבא שלי נכנס פנימה ואמר. "חמוד למה אתה בוכה? אתה לא
רוצה לקבל את המתנה שלך? אם כן, אתה צריך להפסיק לבכות ולבוא
איתי למטה."

מה היא עושה למטה? למה שהוא לא יביא לי את המתנה בבית? ניגבתי
את הדמעות, ירדתי מהמיטה ולקחתי לו את היד.

"יופי, ילד גדול שלי. בוא. נלך למטה ונשחק עם המתנה החדשה שלך.
אני בטוח שתאהב אותה."

עכשיו ממש התרגשתי. לשחק איתה למטה? מה זה יכול להיות?! הלכנו
למטה ובתחתי המדרגות ראיתי אותם. ראיתי את האופניים האדומות
החדשות שהם קנו לי. כל כך יפות וזוהרות. בדיוק בגודל שלי.
אפילו היו להם גלגלי עזר כי בחיים לא נסעתי על אופניים. איזה
כיף. זאת המתנה הכי טובה שאי פעם קיבלתי!

"מה אומרים?" אבא שאל.

"תודה, אבא!" אמרתי לו ולקחתי את האופניים. "אני יכול לנסוע
בהם עכשיו? בבקשה? קצת, לפני שיהיה חושך?".

"ברור, בוא. אני אלמד אותך לרכב."

הוא לימד אותי ותוך זמן ממש קצר כבר נסעתי לבדי. זה כזה קל.
אחרי כמה זמן אבא אמר שהוא רוצה לעלות הביתה אבל אני ביקשתי
להישאר עוד קצת בחוץ. הוא אמר שבסדר, אבל שאני אחזור מהר כי
כבר מתחיל להחשיך. ככה נסעתי לי בשכונה עם האופניים החדשות
שלי. נסעתי כל פעם עד קצה הרחוב והסתובבתי. הלוך חזור הלוך
חזור. בכלל לא שיעמם לי. זאת המתנה הכי טובה שיכולה להיות.

שכבר ממש התחיל להחשיך שמעתי את אימא צועקת לי מהמרפסת לעלות
הביתה. החלטתי לעשות סיבוב אחרון. נסעתי עד קצה הרחוב אבל
כשהסתובבתי, בטעות עליתי על אבן ונפלתי ביחד עם האופניים.
שמעתי רעש שמשהו נשבר. הרמתי אותם וראיתי שהכידון נסדק והתעקם.
אוי לא! מה עשיתי?! האופניים החדשות שלי! אבא ואימא יכעסו כל
כך! התחלתי לבכות ולקחתי את האופניים ביד.

השארתי אותם מחוץ לבניין, על יד המדרגות ועליתי הביתה. פתחתי
את הדלת ואימא שאלה אותי מה קרה. אמרתי לה ששברתי את האופניים
והיא אמרה שלא נורא. זה סך הכול אופניים. היא אמרה לי לא לדאוג
כי אבא ייקח אותם לתיקון ושהכול יהיה בסדר. אז היא חזרה למטבח
להכין ארוחת ערב.

אבא נכנס לסלון וגם הוא שאל מה קרה ולמה אני בוכה. לא ידעתי מה
תהיה התגובה שלו. אימא הבטיחה שהכול יהיה בסדר.

"נפלתי מהאופניים והם נשברו." אמרתי חצי בוכה מלא נזלת.

"נשברו?! איך הם נשברו? הם חדשות!" אמר ולפתע עשה משהו שלא עשה
בחיים. הוא נתן לי סטירה כזאת כואבת שלא הרגשתי את הלחי. אבל
לא המשכתי לבכות. מגיע לי שהוא מרביץ לי. שברתי את האופניים
החדשות. פשוט עמדתי והסתכלתי עליו.

"אתה יודע כמה הם עלו?!" הוא צעק, תפס לי את היד ושוב הביא לי
סטירה. הפעם לא יכולתי לעמוד בכאב ופשוט בכיתי. ראיתי את המבט
הזועם בעיניים שלו. איך הוא אדום מרוב כעס, כמעט כמו האופניים
החדשות. אף פעם לא ראיתי את אבא שלי במצב כזה. זאת אשמתי. אני
זה שגרמתי לו להיות עצבני מפני ששברתי את האופניים. מגיע לי.

אימא באה מהמטבח. "מה אתה עושה? הוא בסך הכול נפל מהאופניים!
תעזוב אותו!!!". היא ניגשה לתפוס אותי אבל אז הוא הביא גם לה
מכה. יותר חזקה ממה שהוא הביא לי. היא תפסה את פניה והסתכלה
עליו בעיניים מפוחדות.

"איך אתה מעז לגעת בי ובילד שלי, יא חתיכ..." אבל לפני שהיא
הספיקה לסיים את המשפט הוא הביאה לה עוד מכה. היא נפלה ארצה
ובדרך חטפה מכה מהשולחן בסלון. היא לא זזה. אבא שלי עזב אותי
והתכופף אליה.

"רותי? רותי, ממי, קומי. רותי לא התכוונתי!" אמר לה והחל גם
הוא לבכות. הוא ניסה להרים את הראש שלה אבל היא לא זזה. פשוט
שכבה שם. גם אני לא זזתי. עמדתי במקום כמו דחליל עם עיניים
דומעות. לא ידעתי מה קורה ולמה אימא שלי לא זזה. אבא צעק עליי
ללכת לחדר וזה מה שעשיתי. הוא נשאר שם עם אימא וכל הזמן ביקש
ממנה לקום.

כל מה שקרה אחרי זה אני בקושי זוכר. נשארתי בחדר כי פחדתי. באו
משטרה וגם כל מיני אנשים אחרים שלא זיהיתי. היה הרבה רעש בתוך
הבית. רק שמעתי מישהו כל הזמן אומר "היא מתה. היא מתה."
באיזשהו שלב, אבא שלי בא אליי לחדר עם דוד שמעון ואמר שהוא
צריך ללכת עם השוטרים למשטרה ודוד שלי ייקח אותי לבית של סבתא
עד שהוא יחזור. לא הבנתי למה אני לא יכול להישאר בבית. אבל
הסכמתי. הוא נתן לי נשיקה, אמר שהוא מצטער והלך.

על מה הוא מצטער? זאת אשמתי שהיא מתה. אני זה ששברתי את
האופניים ולא הוא. התחלתי שוב לבכות. ידעתי שאימא שלי לא בחיים
יותר.

היא לא בחיים בגללי.