עוד יום צץ לעברי, אני שוכב במיטה החם אשר בתוך הבית החם שלי,
מבחוץ רק קור.
ביתי ממוקם מנגד לנהר רחב אופקים אי שם בקנדה, אני אוהב אותו
וזה טוב, לא יודע ממש יודע איך הגעתי לכאן, בכל מקרה.
הגיע עוד אחר הצהרים משעמם בחיים המשעממים שלי, החלטתי החלטה
קיצונית שהיא בעצם לבוא עם המשפחה שלי לספורטן העירוני.
שכרנו עוד סירת מרוץ ונכנסו לבריכה, שטנו מצד אחד לצד שני
ובחזרה, היה ממש ממש כיף אבל לפתע המים נעשו למלט, מלט יציב.
הדבר בהחלט מעורר תמיהה מסוימת אבל מלית ברירה ההורים שלי פשוט
הלכו הביתה, אני נשארתי שם, חשבתי אולי שנטע או בר או שרון או
יובל, או איך שלא נקרא לה תהיה שם (מה זה משנה, אנשים נפגעים
מכל שם נתון שאפשר לשים, אני בכלל לא מחליט אז הינה- כל שם
שקיים בסיפורים יהיה כאן.)
היא לא הגיעה וגם לא חשבתי שהיא תגיע, למה שתגיע?
באכזבה רבה התחלתי ללכת ברגל הביתה, כמה שזה היה רחוק- הספורטן
בפתח תקווה וקנדה, אולי אם אני אתעייף אני אתחיל לרוץ.
יצאתי משערי הספורטן, למרבה הפתעתי צמח יער חדש ליד הכניסה אבל
זה לא מנע ממני לראות את אדם יושב שם, מעט מאוכזב.
"אהלן, מה קורה?", שאלתי.
"אה, בסדר..אבל אין לי איך לחזור הביתה!"
"למה?", שאלתי במגננה.
"אין לי פלאפון וזה, חייב להתקשר!", הוא התרומם לעברי.
"אה, נו..כך את שלי."
"וואלה תודה!", הוא לקח והתקשר.
ריח שתיקה מעוררת שיחה עופפה באוויר, הסתכלתי לצדדים והיה נורא
שקט, לפתע שמעתי מעליי קולות מחשב מצחיקים כאלו שהתמזגו עם
השקט.
הסתכלתי אל-על, היו שם 5-6 חלליות חייזריות עגולות.
'מה?'- זה לא ייתכן, מוזר, אבל אני לוקח את זה בקלות תמיד-
חייזרים סך הכל, קנדה לא?, הכל בסדר ויהיה בסדר.
"אדם, תראה שניה..", אמרתי באיטיות.
"אהמ?", הוא שאל והביט לעבר השמים כמותי.
"אוה."
"כן, מוזר."
לפתע 2 חלליות שהסתובבו מהר מדיי במקום נכנסו אחת בשניה, לאחר
מספר שניות הן כבר נחתו במטרי אש אל הארץ, ממש לידנו.
בלא מילים מיותרות רצנו מיד אל מקום ההתרסקות, זה לא ממש בער
או משהו אז התקרבנו באיטיות ופתחנו את תא הכניסה לחללית.
שם ראינו גופת חייזר מת, כלב-תיש ומספר מכשירים מוזרים.
לקחנו כל מה שבא ליד ומיד התרחקנו מהאזור, סירנות נשמעו מהכביש
הקרוב.
בהקדם גילתי שמכשיר אחד מהמכשירים שהיו לי יכול להעביר דברים
ואנשים ממקום למקום, איך שרוצים וכמה שרוצים.
העברתי חברים, אוכל, מדינות וכל דבר מצחיק שיכול לקרות, ממש
התחבבתי אל המכשיר וגם אל הכלב-תיש, היה לי נורא קשה להבין
ולהסביר לעצמי ובכלל לאנשים אחרים מה זה הכלב-תיש, אבל זה מה
שעלה בזיכרוני וכך רציתי לקרוא לחברי החיצוני החדש.
הכל הלך שקט לכמה זמן לא ידוע, הנהר זרם, החיים זרמו, המים
נשארו בצק ואני סתם המשכתי לחכות למישהי, משעמם בעקרון.
החלטתי לבסוף להעביר את פסל החירות אל מול הבית שלי, לנהר.
'קליק', לחצתי על השלט החייזרי החיצוני המוזר וזה הועבר לכאן,
לא ממש היה ידוע אם למישהו אכפת אבל ברגע שהפסל נחת הנהר החל
אט-אט לעלות על גדותיו.
"חייזרים מתקיפים את העולם! אנחנו הולכים למות! מה קורה
כאן!?", אמר שדרן הטלוויזיה, נוספו תמונות רבות של ספינות חלל
מרססות והורסות כל חלק בעולם, אני מצידי ישבתי בביתי מול מקרן
הטלוויזיה, שמח ומחייך.
נורא מוזר היה שמכשיר אחד שכל הזמן ניסיתי להפעיל אותו לא פעל,
לא הבנתי למה זה קרה ומה המכשיר הזה עושה, פשוט נכנעתי ונשארתי
עם המעביר הבין גלקטי.
"אתה לא חושב אולי ללכת לחייזרים, להחזיר מה שלקחת?", מישהו
שאל אותי.
"לא, זה בסדר, הם יבואו לבד", הייתי בטוח בעצמי.
לבסוף הם באמת באו, ראיתי את החללית מהחלון וחונה בשדה.
החייזרים יצאו ממנה ועלו במדרגות, לכאשר הגיעו -דפקו בדלת.
"כן?, מי שם?"
"זה אנחנו, ת'יודע.", אמרו בקול מוזר.
"אוה.", לא ממש הבנתי למה לא פחדתי, פשוט פתחתי את הדלת.
עמדו שם 2 מייזרים נמוכים יחסית, בנויים מוזר עד אשר לא ניתן
ממש להגדיר אותם, ההגדרה 'חייזרים' תספיק, אני מעריך.
"אנחנו נשמח לקבל חזרה את הדברים שלנו."
"אהמ, בגלל זה אתם הורסים את העולם שלי?", אמרתי בטון אנטיפתי
במקצת.
"כן, כן, אפשר הדברים?", הם ניסו לנפנף את השיחה.
"טוב, נו- שניה."
הלכתי והבאתי להם את המכשירים והגופות וכל מה שלקחתי, גם את
הכלב-תיש, חברי הטוב הבאתי, החייזרים האלו מוזרים, לא ממש
נחמדים.
"תודה.", הם אמרו והושיטו שק גדול לדברים. זרקתי הכל פנימה, הם
לקחו בידם את המכשיר המעביר ושתקו.
"אז..", אמר חייזר גבוה יחסית.
"אפשר אולי לשמור את הכלב-תיש?", הצעתי.
"כן."
"תודה."
"זהו? זה הכל?! אין פואנטה, אין לך חיים תגיד לי ילד?!", הוא
החל צורח במסדרון.
"שש, שש.. דווקא כן, יש לי שאלה.."
"כן, דבר- בן אדם.", אמר ונאנח.
"מה זה המכשיר ההוא", הצבעתי עליו בתוך השק.
"אה, זה..זה מצביע לך על הערכה עצמית לגבי אהבה."
"אהבה?, יש לכם אהבה?"
"כן, בטח, אבל זה אף פעם לא פועל, כולם מפחדים וכולם לא ידועים
מה לעשות.", הם נאנחו ביחד.
"מצטער.", אמרתי.
"זה בסדר, שמע..אם זה לא עובד לך, כנראה את דפוק ואין לך הגיון
עצמי, תתחיל לחיות.".
"אני יודע, אני גם מאוהב, אולי יום אחד אני אצליח להפעיל את
המכשיר, מבין?", קרצתי.
"בטח, בהצלחה..סבבה כאן דווקא, אבל צריכים לחזור אל כוכבנו."
"סבבה, ביי".
אין ממש הבנתי מה קרה ולמה החייזרים האלו באו אליי והשאירו
אותי חי ודיברו איתי על אהבה וזוגיות ונתנו לי מתנה כלב-תיש,
זה היה הזמן המוזר בחיי, למה אני חי בכלל בקנדה?
אני ידוע שרציתי הרבה דברים, הרבה שטויות, רציתי אהבה ותמיד
פחדתי, מה החייזרים קשורים לזה ולמה דווקא הכל קרה באזור של
הבריכה?
זה דברים אשר עליהם לא נענה לעולם, אין לנו דבר באשר אלא לחלום
את זה, וכך באמת כל זה היה חלום, יכלתי להוסיף לעצמי הקטע עם
האהבה, כתוספת מהחיים. ברור לי שכל חלום מושפע מהמציאות של
החלום, וכך אני מקווה שיהיה יותר טוב.
מכל המחשבות האלו נמאס לי, אפשר להגדיר הכל בגדר חלום מופרע של
נהר מופרע. בכל מקרה הוא הלך להגמר:
-הנהר הפסיק לעלות על גדותיו והכל חזר לקדמותו. כולם שכחו ממה
שהיה והמשכיו בדרכם אל עבר העתיד וההצלחה.
אני רק מקווה שיהיה יותר טוב. |