אמא ואבא תמיד היו אומרים שהקשר ביני ובין רועי הוא לא בריא
ושיום אחד זה עוד יקרה ושאני קטנה מדי בשביל להתמודד עם זה. לא
ממש הבנתי על מה הם מדברים ועל רועי שלי לא ויתרתי.
ההורים שלי התחילו לשים כסף בצד לפסיכולוג. למקרה ש...
אני ורועי היינו החברים הכי טובים. כל היום היינו יחד.
אני ילדה היפראקטיבית ורועי נהנה לראות אותי קופצת וצוחקת
ומדברת שטויות. תמיד שהייתי רוצה שהוא יבוא וישחק איתי וישתולל
איתי קצת, הוא פשוט היה מחייך ואומר שהוא לא מרגיש כל כך טוב
ושהוא באמת מעדיף להישאר לשבת בכסא שלו.
הכסא של רועי היה נראה כל כך מגניב כי הוא היה בצבע כסף כזה,
וגם מחוברים לו גלגלים בצדדים ומקום מיוחד לשים את הרגליים.
לפעמים זה קצת היה מבאס אותי שרועי היה מעדיף להישאר לשבת
במקום לשחק איתי, אבל הייתי סולחת כי בטח המבוגרים יותר הם
כאלה כבדים שאם הם יעמדו יותר מ-5 דקות על הרגליים שלהם בטח
יפסיקו פתאום לנשום ורועי שלי שהיה קצת שמן, אין פלא שישב תמיד
עם הכסא שלו צמוד לתחת.
אני ורועי תמיד היינו מדברים על העתיד שלנו ורועי הבטיח לי
שכשאני אגדל הוא ייקח אותי לטייל בחוץ לארץ איפה שיש הרבה
אנשים שמדברים אנגלים, ויש גם יורודסיני.
וככה אני ורועי היינו מעבירים את הימים, בלחשוב על החוץ לארץ
הזה...
יום אחד רועי היה קצת חולה אז הוא ירד מהכסא המגניב שלו ושכב
במיטה השחורה בחדר שלו וכל הוילונות היו סגורים. אמרתי לו שחם
אצלו וחושך כמו בית קברות. שמחר אני אבוא עם הצבעי פנדה החדשים
שלי ואצייר לו פרחים סגולים על הקירות וגם שמש.
רועי חייך ואמר שהוא הולך ממש בקרוב ועוד פעם התחיל לדבר על
החוץ לארץ הזה עד שנהיה מאוחר ונרדמתי.
יום למחרת אמא ואבא נכנסו בבוקר לחדר שלי ודיברו עדין ובשקט
ואמרו שרועי נפטר אז אמרתי בסדר.
אמא הכינה לי פנקייקים ושלחה את אבא לסופר כדי שיקנה לי גלידה.
בצהריים שאמא נרדמה וכבר נהיה לי משעמם, הלכתי לבית של רועי
ודפקתי על הדלת הענקית שיש להם. אולי הוא ישן ולא שומע.
הלכתי לכיוון החלון שלו וצעקתי שיפתח לי את הדלת, שהבאתי את
הצבעי פנדה שלי לצייר לו את הפרחים הסגולים על הקירות ואת
השמש, שלא יהיה לו כזה חושך בפנים.
אמא של רועי פתחה לי את הדלת והעיניים שלה היו ממש אדומות. היא
אמרה לי שרועי לא כאן ושהוא כבר אף פעם לא יחזור.

פתאום גם העיניים שלי התחילו להיות אדומות, ואיך רועי עזב אותי
ככה בלי לחזור?
כל הדרך הבייתה קיללתי את אמא שלו שהייתה צריכה לטפל בעיניים
שלה וככה לא היתה מדביקה גם אותי בדמעות.
ואת הצבעי פנדה זרקתי בדרך. מצידי שיהיה לו שם בית קברות.