אני מוצא דבר-מה ארוטי במיוחד באקדח. איכשהו מקשר אני את פיצוץ
אבק השריפה לאון כביר. במבוכים חסרי המוצא של מוחי מקושרים
השניים. עצם פלי האקדח שבידי, נותן בי הרגשה כוחנית של אגרוף
מקומץ. מפצה הוא על נירוזות מסובכות ומשונות במוחי.
מוצא אני את הירייה מגרה ביותר, ממזגת את הכוח והחייתיות, זאת
בעוד שבאישה לא אמצע את השניים. מתכת האקדח קרה, מדמיין אני
אותה בכיסי מול עורי. המתכת מתחממת אט-אט כנגד רגלי, רק שכבה
דקה של בד מפרידה בין הכוח לבשר. מנגנון פשוט, לחיצה, מכה,
פיצוץ, ירייה. כה פשוט, כה יפה, כה מושלם. תאווה עולה ברוחי
כשאני חש את פילוח האוויר על ידי הכדור. מרגיש אני את החדירה,
את החייתיות, את חוסר האיפוק, אני חש אותו, אני מרגיש אותו
בתוכי! רוצה לצאת! הקליע עף לו ומדמה קו ישר. והאוויר לא
מתנגד, מכיר הוא בעוצמתו של הקליע, יודע הוא את כוחו. הרגשת
עליונות עוברת בחוט השדרה. צמרמורת בגבי. מרגיש אני כל פעימת
לב, והן נעשות מהירות יותר ויותר.
אני זקוק לו! לכוח. עם ריאותיי מנסה אני לנשום אותו, לשאוב
אותו לתוכי. אולי כך אוכל לקבל את הרגשתו האמיתית. נשימה אחר
נשימה ואני מחדיר לגופי את אותו החמצן.
אני שוכב עם הכדור, הכדור הוא מאהבי. זהו לא סיפור אהבה, אלא
תאווה מינית מזוקקת, חסרת מעצורים. האני העליון שבי לא משמש פה
אלא תמונה מגוחכת על הקיר.
והפגיעה, הפגיעה היא רגע השיא. הקליע פוגע בבשר החי ומפלח
אותו. בניסיונות אבודים מנסה הבשר לדחות את הכדור, אך אין מנוס
מכוחו. אנוס הבשר הנקרע לגזרים והכדור ממשיך, נבלע בתוכו.
קורע, מועך,מבקע, כל מה שעובר בדרכו. נשימה. נשימה. דממה.
הדממה הנותרת אחרי הירייה, דממה זו היא דממת עולמים, דממת
מוות. נשימה. מבט. נשימה.
הדם הניתץ על הקיר משאיר אך ורק את חותמו של הכדור. כורד על
גופתו של הבוגד המובס. הוא היה פה. ואת חותם המוות השאיר במכה
עזה.
בכדור אני מוצא את השלמות, הצורה הסימטרית והאווירודינמית מקנה
לו זאת.

המתכת, המתכת תהיה היא אדוני, אסיר עולם אני למתכת הקרה. הבשר
הוא אך ורק אמצעי! אין בו משמעות! עבד לקליע אני! עבד לאל הרוע
והרשע! נתפוס אותם אלי! נתפוס! אעשה הכל למענך!