למחרת, בדיוק בזמן, ענבל הקישה קלות בדלת הנושאת שלט צנוע
"אסתר ברטוש, עורכת-דין". אותו הקול הנעים והצלול ששמעה
אתמול, ענה:
"כן, יבוא!"
ענבל נכנסה אל המשרד. היה זה חדר די מרווח, מרוהט ללא יוקרה,
אך בהחלט נוח לעבודה. ארון תיוק וקלסרים על מדפיו. מחשב גדול,
מדפסת ומכשיר פקס. מכתבה שעליה התמקמו אביזרים למיניהם: ספל
גדול מלא עטים, טושים ועפרונות בשלל צבעים, מעמד לכרטיסי
ביקור, סרגל, מהדק וכדומה. הייתה שם גם תמונה במסגרת.
"שלום," אמרה ענבל בעודה מתקרבת אל המכתבה. אישה צעירה קמה
לקראתה מן הכורסה המתכווננת. היה לה מבנה גוף דק, אך לא צנום.
חולצה הדוקה ומכנסי ג'ינס צמודים ישבו עליה היטב. שיערה נראה
מבולגן, אך ענבל תיכף הבינה שזהו סגנון התסרוקת. משקפיים
במסגרת דקה השלימו את המראה החביב שלה.
"שלום וברכה," ענתה הבחורה והושיטה את ידה לענבל, "אני אסתי
ברטוש."
"נעים מאוד. ענבל נמיר."
ענבל התיישבה על הכיסא מצדו השני של השולחן. אסתי נטלה תיק עם
החומר אודות ענבל, פתחה אותו והחלה בקריאה. מבטה של ענבל טייל
סביב החדר עד שנעצר על התמונה העומדת בתוך מסגרת על השולחן.
ילד כבן שש ללא שיניים עליונות קדמיות חייך אליה מהתמונה
בחיוך מאושר. תלתלים שחורים הקיפו את פניו, עיניו החומות נצצו
משמחה.
"איזה ילד יפה!" התפעלה ענבל בעודה מסתכלת על התמונה, "הבן
שלך?"
"כן," כעת הסתבר שגם לאסתי יש חיוך דומה, "שמו אהוד.
אודי-חמודי. כאן הוא בכיתה א'. היום כבר עלה לג'."
"אודי ברטוש?" הרימה ענבל את גבותיה, "בתי רותי סיפרה לי שבא
אליהם תלמיד חדש בשם אודי ברטוש. גם היא בכיתה ג'."
"באמת?" נראה שאסתי כבר שכחה מהתיק, "הקיץ עברנו לגור בפסגת
זאב, קניתי שם דירה. ואת אודי כמובן רשמתי לבית ספר שכונתי."
"נחמד מאוד!" אמרה ענבל, "אז בטח עוד ניפגש באסיפות הורים."
"בהחלט," הסכימה אסתי, "אך הבה נחזור לענייננו. ספרי לי בבקשה
כיצד החלו הבעיות."
ענבל חזרה וסיפרה לאסתי את כל הסיפור, כמו שסיפרה לאורנה. וגם
הודיעה על מסקנותיה של אחותה הפסיכיאטרית. אסתי האזינה בקשב
רב ואף הזילה כמה דמעות. וכאשר ענבל הרימה את חולצתה והראתה
סימני מכות שעוד נותרו, צווחה בבהלה:
"Istenem#! זה לא ייאמן! אז איך הצלחת לפנות לסיוע אם היית
מאושפזת?"
"אחותי פנתה בשמי," השיבה לה ענבל, "אמרה שקיבלה הסברים
ראשוניים ממישהו בשם פרקש."
"אה, תומר," צחקה אסתי, "חבר טוב שלי. יחד למדנו משפטים
באוניברסיטה. הוא סיים שנה לפניי. גם הוא מבודפשט במקור וחי
בארץ כבר מגיל שלוש-עשרה. בהונגריה קראו לו טיבור, ושמו
בישראל הוא תומר."
"יפה," חייכה ענבל, "אבל מה את מציעה לי לעשות, אסתי? אני
רוצה להתגרש מבעלי, זה בטוח. מצד אחד אני מבינה שהוא אדם חולה
נפש. ומצד שני, העובדה הזאת לא מפריעה לו להרוויח כסף טוב. אז
בטח אפשר לתבוע אותו למזונות. וחלוקת רכוש היא גם בעיה: בית,
מכונית, חשבון בנק, תוכניות חיסכון..."
"כל זה נחוץ, אני מסכימה," אמרה אסתי, "אבל קודם כל הבה נדאג
לביטחון האישי שלך. מה דעתך על מעון לנשים מוכות? הרי בעלך לא
יישב במעצר לנצח. יגיע יום שהוא ישוחרר. לשהות עמו באותו בית
זו סכנת חיים בשבילך. מה את אומרת על זה?"
"דווקא נשמע לי לא רע," הסכימה ענבל, "רותי וזאביק יכולים
לגור זמנית אצל אחותי, כדי לא להפסיד בית ספר. ואני ממילא
עושה את רוב העבודה בבית."
"אז נהדר!" סיכמה אסתי, "כבר עכשיו אני אגיש בקשה לנעמ"ת כדי
שיקלטו אותך במעון. ואז כבר נתחיל את כל ההסדרים. אני בטוחה
שגם יובל אינו מבזבז את הזמן וכבר פנה לאיזה עורך-דין..."

#Istenem (הונגרית) - "אלוהים שלי"