יום אחד תזרח עליי השמש. אני יודעת. או לפחות כל כך מנסה
להאמין בזה בכל כוחי ותקוותי. היום הזה נראה לי כל כך רחוק
עכשיו, כל כך לא שייך למציאות שלי כמו שהיא היום. אני רק רוצה
לדעת בוודאות שזה ייקרה ואז אולי יהיה לי קל יותר לעבור את
הימים  הטרופים האלה. טרופים במחשבות הכוונה. המחשבות הללו
הורסות אותי. מתרוצצות כל הזמן. מלחיצות. כבדות על הלב. וזה
מעבר לשליטתי. מעבר לכוחי למנוע מהן לשוטט כך במוחי ללא הרף.
ומילא אם הייתי מגיעה למסקנות כלשהן, או מוצאת את דרכי מתוך כל
המחשבות האלה אבל הן רק מבלבלות אותי עוד יותר ומביאות את
התסכול לשיאים חדשים של הרסנות.
איני יודעת איך להתקדם הלאה. מרגישה תקועה במין בור עמוק כזה
ובודד שאין איש מלבדי יכול לחלצי ממנו. כאילו מישהו הדביק את
רגליי אל הקרקע ואיני יכולה לפסוע אפילו שעל אחד קטנטן, רק
להרגיש את שינוי האוויר, את גרגירי החול מתחלפים תחת רגליי.
אפילו קרן אחת של שמש לא מצליחה לחדור אל הבור הזה. כבר שכחתי
איך נראות קרניה, איך זה מרגיש שחום נעים מלטף את כולך מלמעלה
עד למטה. איך העור נעשה אדמדם, ולאחר מכן שחום מעט. איך פניי
מפסיקות להיות חיוורות והשמש מחזירה להם את הצבע. אני רק
מתפללת שזה מצב זמני. שזו תקופה שכזאת. שזה קורה לכולם. אבל
אני לא יכולה להימלט מן התחושה שלי זה קורה בקיצוניות יתרה.
שהרגליים שלי דבוקות כל כך חזק עד שאפילו אם מישהו ינסה למשוך
אותי כלפי מעלה גופי ייחצה ורגליי יישארו עדיין על הקרקע.
אני יודעת שזה תלוי רק בי. אני יודעת. אני רק צריכה למצוא את
האומץ לעשות את הצעד הראשון. לרכז את כל כוחי לשניה אחת של פחד
וכאב ולהתיק את רגליי מן הקרקע אל עבר הלא נודע. הלוואי יהיה
בי כוח. עוד מעט.