לפתוח את הלב, כשנמאס לשקר, כשנמאס להעמיד פנים. לחשוב שהכל
יהיה בסדר, כי כולם סומכים על אנשים. להרגע ולתת לזר להכנס,
ככה סתם כי זה בסדר, זה מה שכולם עושים.
דקה לאחר מכן להתכרבל בתוך עצמי, בוכייה וכואבת כמו שלא כאבתי
כבר הרבה. לא להאמין לאנשים, לא להפתח, לא לתת לעבור את הגבול
הכי רחוק שיכולת להציב. רוצה הביתה. מקום חמים, אולי עדיף
אפילו בלי אנשים. מקום שקט, מלא באור שמש חיוורת, שלא מחייכת
כי רע עכשיו. לא רק לך רע עכשיו, גם אני כואבת.
לא משנה כמה אנשים ישמחו מסביב, לא משנה כמה אושר יפיצו
צחוקיהם. כלום לא ישנה יותר, כי את פשוט לא לומדת מטעויות. לא
להפתח, לא להאמין! לא לסמוך, לא לשמוע, לא להתמסר, לא לדעת, לא
להבין. שיגידו מה שהם חושבים. כי בסופו של דבר כולם מכלילים.
שיגידו ששקועה ברחמים עצמיים. שיגידו דכאונית. טוב לך כמו שאת,
אוהבת את חייך בדיוק מושלם. הכל טוב כמו שהוא, אז למה את שואפת
למצוא מישהו חדש, להפתח למישהו נוסף שיפגע בך מחדש?
רוצה הביתה, להתכרבל בפינה בין קירות נטושים. כשהתיקרה איננה
לבנה, הריצפה מלוכלכת, החלון שבור, החדר אפל. אבל פה את מרגישה
מוגנת, פה ביתך. ולא משנה שיגידו שאין לך בית, אין כבוד עצמי,
אין חיים. טוב לך ככה, כמו שאת בדיוק מושלם. מרופטת, מלוכלכת
כולך ולא מלכלוך טבעי. את מלוכלכת מזוהמה של אנשים. אנשים
שפוגעים בלי לשים לב, ורומסים רק כי להם יש עקרונות.
לא משנה מה יקרה, ומי יפצע נפשך הפעם, תמיד תחזרי לפה. פה יש
לך בית. בית מוזר, יחשבו הסובבים, אבל כבר מזמן לא אכפת לך מה
הם חושבים. בית בין מצבות, אליו את מגיעה אפילו שעדיין חייה.
פה את יכולה להיות רגועה, אין נפש שתפגע בך, אין אדם שיהיה
צבוע ויגיד מילים קרות שיחתכו כמו כסכין מושחזת. פה קר מבחוץ
אבל חם מבפנים. פה שקט, פה נינוח. עכשיו, אחרי מסע של שנים,
הגעת לבסוף. מצאת ביתך, מקום מפלטך, מקום שבו שמור אושרך. חזרת
הביתה אחרי עוד לילה ארוך ומסובך. והפעם תדעי לא לטעות במקום
בו נפלת לא פעם.