א

מיד לאחר שירד מספינת-משא בנמל קטן, הידוע רק למבריחים
ותרמילאים ותיקים על אדמת צרפת, פתח מיד בצעדה ליעדו הראשון
במרחק בסך הכל  13  וחצי ק"מ- לעיר בזיה, הידועה בספרות ישראל
בשם: ב ד ר ש  וזאת על יסוד הכתיב הלאטיני בימים אלה: בדרה
(יס). משני צדדי הדרך נמשכו כרמים, שהפכו את העיר  למרכז
תעשיית יין. כבר אחרי קילומטרים אחדים חש ההלך בהבדל בין
הדרכים שסללו חיילי רומא באיטליה לבין הדרכים  המוזנחות של
צרפת.

לעומת אבנים מסותתות, מחוברות אישה לרעותה, כאילו היו אבן אחת,
נתקלו בלי הרף רגליו באבנים  שהחלק השטוח היה קבור בתוך האדמה
ואילו  הקצות המחודדים בלטו החוצה. יש שהעגלות הרתומות לשוורים
עקרו את האבן מתוך האדמה ורגלו של ההולך  לא זהיר הייתה לפתע
שוקעת לתוך גומה עמוקה ומכאיבה לשריר הרגל. אך יותר מכל הציקו
לו גרביו המיוזעות והקרועות. הוא נזף בעצמו, שתוך  יציאה בהולה
לא לקח עמו כמה זוגות גרביים, אך את  הנעשה אי אפשר היה לתקן.
הוא חש היטב כל חור בגרב, כשרגלו  הלט מוגנת נתקלה בעור הגס של
הנעל. נוסף לכך חש דקירה מוזרה בכף הרגל, המעידה שבמקום מסוים
בנעל יצא מסמר קטן ודקר בלי בושה. במקרה כזה היה מסיר את הנעל
ומכניס באבן את המסמר, עד שלחץ הרגל היה מחזיר את המסמר
למקום, שממנו הכאיב לכף הרגל. אבל עכשיו לא היה זמן למעשי
סנדלרות. כמו לכל עיר, אף כאן היה עליו להגיע לשער העיר לפני
שקיעת השמש.
אי שם רחוק נתגלה בעיניו הצרובות בשמש קטע מהחומה המקיפה את
העיר השוכנת על  גבעה ואפילו ניצוץ זמני של השמש המשתקפת בנחל
אור או שמא תעלת הדרום, הזורמים  בקרבת העיר. עם פיתול פתאומי
של הדרך נעלמו החומה והנחל. שורות גפנים צפופות שדחפו את  הדרך
הישרה הצידה, הסבירו לכל אחד, שבעל הכרם לא היה מוכן לטובת
הכלל לוותר אף מקטע  הקטן של  האדמה, המכניסה לו ולמשפחתו רווח
קבוע מ"המתוק-מתוק הזה".
לפתע הופיעו בתים נמוכים, אך מראם משופר, מסוידים ואף צבועים
בשלל גונים. בחלונות בתים אחדים נראו עציצי גרניום אדום ולבן,
כה נפוצים בספרד. כל סימנים אלה הצביעו על כך , שהוא לא היה
רחוק מהעיר  ובעלי בתים אלה קיוו  שהם במשך הזמן יסופחו לעיר,
כפרוורי העיר או אף  כאחת השכונות.
עתה התחילה תחרות בין צעדי ההלך, שציווה על עצמו צום מוחלט,
לאחר שבכל הבתים , שבהם היה מבקש אוכל  קיים היה חשש לטרף, אף
אם  אחד האיכרים היה מרחם עליו ומגיש לו  ארוחה. על אף כל
הסבל, שנטל על עצמו במסעו למרחקים מביתו הנוח, לא ויתר
מה'טאבו' שהטיל על אכילה בבתים של לא יהודים. הוא הביט רגע קט
על השמש, שהתכוננה לשקוע, כמנהגה בגלי  הים או אגם כלשהו. עתה
עלה בדמיונו האיש, שהצליח לעצור את מסע השמש והחלפת     משמרות
על ידי הירח, רק בכוח משפט אחד, שאמר: "שמש בגבעון דום!"  היה
זה יהושע בן-נון, לוחם אמיץ ותלמידו של משה, שבזכותו עשה עמו
אלהים נס ועצר  בשעות ניצחונו על עמלקים את השמש ואת הירח
במסעם  בשמים. לאחר שלא היה בטוח, שהנס הזה יתרחש עוד פעם ( כל
נס מתרחש רק פעם אחת ולפני אלפי שנים!), המריץ  את רגליו
העייפות ובמקום להאט, כפי שכל בני אדם רגילים,, הכריח את רגליו
להגדיל את עוצמתם, לקפץ וכמעט לרוץ. ברור, שאם השמש תשקע ושבת
המלכה תרד על העיר, לא ימצא ברחוב אף יהודי, הרגיל בשעה כזאת
להתפלל בבית הכנסת, שמקומו לא ידוע לו ושלא יעיז לשאול אדם זר,
היכן בית הכנסת ולהזמין לעצמו צרה, הנשקפת לכל יהודי זר.
הנס המצופה לא התרחש. השמש כמנהגה שקעה לאט לאט  בתוך הנהר או
שמא התעלה, כאשר נכנס לרחוב , המהווה המשך  טבעי לדרך הראשית.
לא היה טעם לשאול עובר ושב הממהר ואולי  חושש מהפגישה עם הלך
זר, לא מגולח, מיוזע והעיקר מקל ארוך בידו, מקל שממנו לעולם לא
נפרד, היכן גר היהודי בשם סרוויטר. הוא שלף מכיסו פיסת נייר,
שבה רשומים היו  שמות הישובים ושמות היהודים, הידועים מרוחב
לבם. שמות העשירים היו מסומנים בקו אדום ועל ידם  שם הרחוב
וסימן נוסף, המסביר את מיקומם.
למוד ניסיון, פרי מאות מפגשים עם זרים חסם את דרכו של
"הקורבן" הראשון, מבלי להעריך את הבדלי כוחות בין שניהם וקרא:
"פרדון!" (זאת הייתה המילה הבינלאומית, המבטאת 'סליחה' בכל
המקומות בעולם).
התגובה של האלמוני הייתה צפויה. הוא נסוג בבהלה צעד אחד, אך
ההלך  השיג אותו מיד  ומיד אחר כך הציג קרוב-קרוב לעיניו של
האדם שהופתע/ נבהל את  פיסת הנייר והצביע על השם המודגש בקו:
"או ראי 'קאנללה, קאנל?" (היכן רחוב 'קינמון ?)
"קאנללה? קאנל?" חזר אחריו  בנימה מזמרת ה'קורבן' " נו קאנאל
(תעלה).רחוב! ראי! אתה מבין? קאפיטו? ז'ואיף (יהודים!)
"ז'ואיף?" (עכשיו הבין הנשאל).'דיסטנט! טרה דיסטנט!" (רחוק!
רחוק מאוד!)
"בסדר דיסטנט. הכל כאן דיסטנט. או ראי?"
"א דרואה, אנקור אדרואה, אפרה..(ימינה, שוב ימינה ואחר
כך..)הוא אמר מילה לא מובנת וכאשר ראה, שהעוצר אותו לא הבין
הוסיף בשפה מובנת:"פארלה! פארלה: או  ראי קאנל."
אחרי שחש, שהזר הבין אותו, נשם לרווחה, שבזאת נגמרה ההרפתקה
והוא מלמל: "מונסיה, מון בייבי מאלאד" והוא המחיש את המשפט
בתנועות על הראש, על הבטן, 'דוקטור! ( הוא פעל, כמו כל  הולכים
בלילה, כשהם מאוימים על ידי זר תקיף וניסה לעורר רחמים על ידי
ילד חולה או אישה חולה, שאליהן הוא ממהר. הוא הפליט בקול רם,
כמקובל בפגישה בין שני אנשי תרבות:" או רבואר!" (להתראות) והחל
בצעדים מהירים להתרחק.
"או רבואר, מונסייה!" קרא אחריו ההלך ו'מרסי' (תודה!)
המקומי קרא משהו  לא מובן מרחוק ונעלם בעיכול הרחוב ואילו ההלך
כיוון את רגליו העייפות  ימינה  ובהצטלבות הראשונה  פנה שוב
ימינה, כשעיניו תרות אחרי הקורבן הבא, שיראה לו את  הרחוב
קאנל (קינמון). קרה נס והקורבן הבא הלך בכיוון ראי קאנל ואף
מצא לו את  הבית המבוקש.
ההלך צעק בשמחה: 'מרסי בוקו!" (תודה רבה). מרוב שמחה  נזכר
במילה השנייה ומיד אחר כך פתח בדפיקה בשער, הוא שמע תנועה
בפנים הבית ומיד אחר כך נפתח השער, כדי לאפשר לצאת לאיש, שנעמד
מולו.האיש שהיה לבוש במעיל כחול ארוך, שעל חזהו רקומה  הייתה
באותיות זהב האות S  מסוגננת, נעמד לפניו, חקר אותו במבטו,
כאילו היה חרק נדיר ואחרי זה שאל:
"מה אתה מחפש כאן? האם לא טעית בכתובת?"
"לא טעיתי. אני מבקש לראות את אדון  סרוויטר!"
"אין כאן שום אדון סרוויטר (הדגש על 'אדון').אני הוא סרוויטר
(משרת, בצרפתית).
"לא, אתה לא סרוויטר. אני יודע, איך נראה סרוויטר ואני רוצה
לראות אותו ולדבר אתו."
"אני חוזר, שבבית זה אין אין אדון סרוויטר. כאן גר אדון סובר
(מציל) ומותר לך אפילו לקרוא לו דה סובר, אך בשום אופן לא
סרוויטר. הבינות?"
"בסדר. אז  תאמר לו, שלפני הדלת שאתה לא פותח עומד יהודי, שבא
ממרחקים ומבקש  להישאר אצלו בשבת, בטרם ימשיך בדרך."
"רגע, רגע", נשמע קול מאחורי הדלת, "מה אני שומע, יהודי שבא
ממרחקים ומבקש  

שיארחו אותו בשבת ואתה במקום, שאזכה במצוות  אירוח, מחזיק אותו
בחוץ.
תכניס אותו מיד, ז'אן!"
לשמע פקודה מפורשת, זז ז'אן הצידה ואיפשר ליצור המוזר להיכנס
לחדר האורחים. עתה התבונן בו גם בעל הבית בהתעניינות ושאל:
"אתה אומר, שבאת ממרחקים. מותר לי לדעת, מנין?"
"בזמן האחרון עברתי את ספרד. היום ירדתי מספינת משא  בנמל קטן
ומשם פתחתי בצעדה  לבדרש. מיהרתי, כדי לבוא לפני שבת ואיחרתי.
אני רואה, שגמרו כבר את התפילה ומתכוננים לארוחת בוקר
חגיגית."
"אמנם כן", סיכם את השיחה אדון ששמו היה  סרוויטר ובאופן פלאי
זכה בשם חדש  'סובר' (מציל) ואפילו באופן מסתורי, מותר היה
להקדים את שמו ב'דה', המצביע על מעמד אציל.
עודם מדברים, הסתובבו באולם הנרחב שתי חדרניות הלבושות, כמו
נזירות, אך גם הן נשאו על החזה את האות S הרקומה. הן כיסו את
השולחן במפה צחורה ואחר כך העמידו במרכז השולחן קערת כסף
מקושטת ובה מרק זהב מסורתי. אחת מהן שאלה משהו בלחש את ז'אן,
ששימש כאן הממונה על הסדר ובעקבות השאלה ניגש מיד ז'ן אל בעל
הבית ושאל אותו במהירות, בקוד מוסכם:
" אן-טרואה אור טרואה-קאטר?"
לא צריך היה להיות פרופסור לצרפתית, כדי להבין את השאלה, שז'אן
שאל:
"מקום לחוד להלך הדוחה וכרגיל  שלוש מנות למשפחה או שמא ההלך
ישמש  הרביעי לשלישיה המשפחתית?"
"המציל" לא היסס זמן רב וענה בהחלטיות: "אן-טרואה!
(אחד-שלושה!).
בזאת נחרץ מעמדו בבית. הוא אמנם יקבל ארוחה, אך הוא לא ישב ליד
השולחן המשפחתי, אלא לבדו. ז'אן בעצמו הביא שולחן נמוך בצורת
ספסל והעמיד אותו באחת הפינות החדר ועל ידו הניח כיסא נמוך,
שמושבו היה עשוי ממקלות לא צמודים. מיד אחר כך פרשה אחת
החדרניות מפה , המותאמת בגודלה לשולחן ועליה הייתה רקומה כתובת
באותיות שחורות: "צדקה תציל מהמות." אין זאת כי
הכתובת הנדושה, שנמצאה על שערי בתי קברות יהודיים   הייתה
צריכה להגביר את תאבונו של  האורח, בדומה לכתובת "ממנטו מורי"
(זכור כי תמות!), שהעבדים ברומא הקדומה היו מציגים לפני
האורחים, שהוזמנו לסעודה. על השולחן העמידה מיד חדרנית קערית
פח, מלאה מרק עד הקצה וכן כלי אוכל, עשויים פח. מרוב התבוננותו
סביב להכנות שנעשו סביבו, לא שם לב ההלך, שבעל הבית נעלם. לפתע
צלצל ז'אן בגונג, התלוי על הקיר שלושה צלצולים. החדרניות פתחו
דלת כפולה, רחבה ונעמדו, כמו שומרי ראש, משני צדדיה. המראה,
שנתגלה היה מרשים. כדרכו של מלך, בצעדים מדודים, חגיגיים, נכנס
אדון סובר,  לבוש אדרת ברוקט כבדה, שכל קצוות שלה  היו רקומים
בחוטי זהב. גם ראשו מכוסה היה בכיפה הרקומה בחוטי זהב. על
זרועו הימנית נשענה אשתו, אישה שמנה, לבושה אף היא בשמלת ברוקט
בצבע כחול, אף היא רקומה כולה בקישוטי זהב. על אצבעות ידיה
נצצו  טבעות עם אבני חן ונוסף לכך היו פרקי זרועותיה מוקפים
בשרשרות זהב כבדות. על זרועו  השמאלית הייתה כאילו תלויה בתו,
הנסיעה, ששמלתה הצמודה, אף היא מקושטת הבליטה גוף רזה להפליא,
בדומה  לאופנה, שהציירים קבעו אותה בימים אלה.
אכן הייתה זאת הצגה מרשימה, לולא ישב הצופה בפינה מבודדת, ליד
שולחן נמוך, כשהוא אינו יודע, איך לטול את הכף לידיו המלוכלכות
ולהגיש אוכל לפיו,  מכוסה בשכבה של אבק דרכים.
לפתע  התאושש ממראה התעתועים וקרא בקול לא משלו:
"נטילת ידיים!"
ז'אן היה  הראשון, שמיהר למקום הסכנה. אין זאת, כי ההלך
המוזר, שבעל נבית תוך נדיבות הכניס אותו, קיבל לפתע התקפת
שיגעון:
"מדוע אתה צורח? האם האוכל לא טעים?"
"נטילת ידיים קודמת לאכילה!" ענה לו כמעט בקול לחש.
"ז'אן!" קרא לו בעל הבית, שאף הוא נבהל מקולו של האורח. כאילו
נזרקה פתע אבן לתוך אולם האכילה. הוא  לחש לו משהו וז'אן, מלא
הבנה חזר מיד לאורח,קד לו קידה ובתנועה אבירית הצביע לו על דלת
צדדית. מיד אחר כך פתח את הדלת ומסמן לאורחו ללכת בעקבותיו.
הדלת הובילה לחצר מרוצפת בצורה עיגולית, כשבתוך העיגול הפנימי
ניצבת באר מכוסה בחלוקי נחל לבנים.
ז'אן הפעיל בזריזות את ידית הגלגל, שדלה מתוך הבאר  חצי דלי עם
מים. מיד אחר כך הרים את הדלי  מעל ראשו של ההלך המוזר, תוך
כוונה לשפוך את המים על ראשו . הוא נרתע אחורה, תוך צריחה
היסטרית:
"שלא תעיז! גולם צרפתי!"
לראשונה הופיע על פניו הקפואים והממושמעים של ז'אן חיוך רחב.
הבדיחה הצליחה, אך ההלך לא  היה מוכן לבדיחות מסוג זה וצעק,
כשהוא מצביע על ידיו:
"רק  על הידיים! נטילת ידיים! האם בצרפת לא נוטלים ידיים לפני
הארוחה? מה אתם לא יהודים?"
החיוך הפך לצחוק לבבי:
"מה מונסיה סובר אינו יהודי?  אינו נוטל ידיים? אבל לא כאן
בחצר עם דלי. כשמונסיה סובר נוטל את ידיו, שתי חדרניות משרתות
אותו. אחת מחזיקה את קערת הכסף  בידיה, אחת מוזגת לאט את המים
מהכד על ידיו ואחרי שנטל את ידיו הנקיות ולא שחורות, כמו כושי
מגיש  אני לו את המגבת לנגב את ידיו העדינות. ועכשיו שפשף היטב
את ידיך, כדי שלא תלכלך את המפית שמדם  סובר רקמה במו ידיך!"
הוא שפך  על ידיו את שארית המים, ש"לא בכוונה" נשפכו על מכנסיו
ועל נעליו המאובקות. הוא מילא עוד דלי עם מים.
"שמא ברצונך גם לרחוץ  את פניך, שהם מלאי אבק ולשטוף את הפה ?
שאל אותו בנימה תמימה.
"אינני רואה כאן כוס לשטיפת  הפה!"
"זאת בעיה שלך. חשבתי שנודדים בדרכים שותים ישר מתוך הנחל מים
, כמו.."
"כלבים?"
"לווא דווקא כלבים. נזכרתי  בסיפור מימי קדם, שאורח אחד, רבי
סיפר, איך גיבורt  יהודי  בחן את לוחמיו. אלה שכרעו ברך בשעת
שתייה פסל אותם."

"השופט גדעון!"
"כן גדעון. כך כתוב בביבליה הקדושה."
"לא בביבליה, אלא בתנ"ך."
"אז זה לא כתוב בביבליה?"
"ליהודים אין ביבליה ויש להם תנ"ך. אגב, אתה לא רעב?""
"לוא דווקא. אני אוכל אחרי כולם."
"ואני גווע מרעב!"
"אם ככה, נלך. אינני רוצה  מתים בבית שלנו."
כניסתו של האורח  לסלון עוררה בהלה אצל הסועדים. שלושה זוגות
עיניים עקבו תוך זוועה אחרי כל צעד שלו, היוצר  שלולית מים,
שעם התקדמותו הפכה לרצועה רטובה  המלכלכת את הרצפה הנקייה
והמבריקה. הראשון התאושש בעל הבית, שקרא בקול תקיף:
"סמרטוטים!"
מיד זינקו שתי החדרניות, הביאו סמרטוטים, גהרו על הרצפה ושפשפו
במהירות כל כתם רטוב. איש לא חשב להגיש למקור הרטיבות מגבת
לנגב את פניו, שאף מהם זרזפו  זרמים דקים של מים על הרצפה. אי
לכך כאילו לא הרגיש מה גרם לרצפה הנקייה והמבריקה, התיישב ההלך
במכנסיו הרטובות על הכיסא הנמוך, שטה בשקיקה את  מרק הבשר ואחר
כך הוציא  בתנועות יסודיות כל איטרייה שנשארה בקערית. מיד אחר
כך החל גורם את נתחי הבשר ומביע בקולניות את ההנאה מתפוחי
האדמה המעוכים, ספוגים ברוטב ריחני. עודו אוכל ניגשה אליו אחת
החדרניות, כשבידה סלסלה עם פירות ושאלה בקול מתוק:
"האם אדוני מרוצה מהארוחה? האם ברצונו אולי תוספת ממנה כלשהי
או דבר אחר?"
אכן ההצגה הייתה מושלמת והשחקנית למודת ניסיון עשתה כל שהיה
ביכולתה, כדי שהאורח של אדון סובר יהיה שבע רצון. מה יכול היה
לענות לה?: "חביבתי, הרוצה את לנגב את כל גופי ולהחליף לי את
הבגדים הרטובים ביבשים ובפרט הגרביים הקרועות, המציקות לי יותר
מכל?
בינתיים פנה בעל הבית לז'אן וכשהוא נד בראשו הפטיר בשקט:
"הו, ז'אן, ז'או! לא השתנית בכלל."
"לכבוד לי, הערתך אדוני" ענה ז'אן תוך הרכנת ראשו. למה ואשתנה?
האם לא שרטתי את אדוני בנאמנות במשך שנים רבות?"
"אבל, לשם מה היה ללכלך את הרצפה ולהוסיף עבודה לחדרניות?"
ההוא  סרב  לפסוק את רגליו, כשמזגתי לו לאט על ידיו  ונוסף לכך
החליט  לרחוץ את פניו, שבאמת היו שחורים".  כל זאת הסביר בקול
תמים, כמובן מאליו. לא היה כל טעם להתווכח עם  ז'אן, שהיה שקוע
ומודע בכל עסקיו, שמסיבות מובנות לט תמיד היו כשרות, בגלל
התנגדותו הגלויה של משרתו הנאמן להכנסת  כל מיני "ארחי-פרחי",
שבעוד יום-יומיים ייעלמו מהאופק לתוך הבית, שהוא ז'אן היה גאה
להיות מנהלו ולדאוג לתפארתו.
לאחר שהאורח גמר  לאכול, ניגש אליו אדון  סובר, כשהוא מנגב את
השומן שנדבק לשפתיו במפית משי ואחרי שהרכין מאליו את ראשו,
כאילו ברצונו ללחוש לו סוד, פתח:
"אנחנו רגילים בשעות אחרי צוהריים לנוח. אם יש ברצונך לנוח
בחדר הספרייה, במקרה שאתה בקי באותיות הקטנות, כל ספרייה פתוחה
לפניך. מותר לך לראות כל ספר שיעלה על דעתך. יש לי כל ספרי
קודש וכל הפירושים, שנכתבו עליהם, אבל גם ספרים חילוניים
בצרפתית ואף בלשונות אחרות, במקרה שיבקרני אורח מארצות אחרות,
כמו ספרד, גרמניה ועוד. זאת לגבי המנוחה, אך אם יש לך בקשות
אחרות, שאוכל למלא אותן, אל תתבייש. אתה נמצא בבית של יהודי,
שיודע מה זאת  מצוות הכנסת אורחים."
"אשמח מאוד לבקר בספרייה, אף כי חושש אני שבמצבי זה עלול אני
ללכלך לא רק  את הרצפה, אבל גם את הספרים שאגע בהם. ולגבי
בקשה פרטית, אישית. אם  תוכל לתרום לי זוג גרביים, כי יש לי
צורך דחוף להחליף את הישנות והקרועות, אך לפני זה הייתי רוצה
לרחוץ את רגלי, לא, בלי עזרתו של אדון ז'אן, העושה הכל, כדי
להיפטר ממני אפילו בחצות הלילה. אין לי כלום נגדו. אני מבין
אותו, אבל אני ברוך השם אינניי זקוק לעזרה, כדי לרחוץ את רגלי.
אחרי הכל, אינני מלך צרפת, אלא איש פשוט, שתוך סקרנות נודד
מארץ לארץ. ואם תואיל לי להצביע על  חדרון, שבו אפשר להיפטר
ממי רגליים ומעיים, אהיה אסיר תודה לך".
"זה רעיון טוב ומועיל לכל הולכי דרך-לרחוץ את הרגליים, אפילו
כל יום. מיד אתן הוראה להביא לך זוג גרביים טובות וגם סמרטוט,
בו תנגב את הרגליים ואחרי שתכבס אותו, תוכל להחזיק אותו בצאתך
לדרך. לגבי החדרון, עליך רק לצאת לחצר ושם תמצא אותו. הדלת
הלבנה -פרטית והירוקה בשביל האורחים. אני מקווה, שאחרי המנוחה
נתראה בספרייה ונוכל לדבר על כל מיני  דברים, שלא מדברים עליהם
בשעת הארוחה".
שמח ותוך תחושת הקלה, אחרי שרחץ באופן יסודי את רגלי, נידב
אותן ולבש גרביים חדשות ועבות, נוחות לנעליו, תלה את הסמרטוט
על אחד מענפי העצים ופנה לספרייה. מיד אחרי שפתח את  הדלת, מצא
את ז'אן שרוע על הספה, שעליה התכונן להתיישב.
"לא ידעתי, שגם אתה נח כאן. האם אין לך חדר משלך?"
"לצערי הרב, אינני נח בכלל. נקרא לזה "אני בתפקיד".
"האם  האדון סובר  הטיל עליך את התפקיד הזה?"
"אין לאדון דה סובר שום קשר עם הימצאותי כאן. יש  כל מיני
פעולות, שמתוך  מעמדי, כמנהל הבית , אני מבצע, מבלי להטריח את
אדון סובר, שיש לו עניינים יותר חשובים לחשוב עליהם ולהתמסר
להם?"
"כלומר מרצונך הטוב החלטת לשמור עלי, פן אעלים איזה חפץ מן
הספרייה?"
" מי אמר, שאני חושד בך חלילה, שתעלים איזה ספר. אלא פשוט גם
הספרייה, שבאים אליה כל מיני אנשים חשובים ומכובדים, היא
במסגרת אחריותי ו.."
"אבל אדון סובר אמר לי, שאני רשאי לראות כל ספר שיעלה על
דעתי!"
"נכון אתה יכול לראות בעיניך כל ספר הנמצא באצטבות, אך אינך
יכול לחטט, לנבור ולנגוע באצבעותיך המלוכלכות בספרים, שהם יקרי
ערך ושאשתי בעצמה ממונה על ניקיונם, הורדת האבק, שימון כריכות
עור ואוורור  מגילות ."
" אבל העיניים נועדו, כדי לקרוא בספרים ולא רק להתבונן בהם,
כשהם סגורים."
"טוב. אם אדון סובר נתן לך רשות לעיין בספרים כרצונך, מי אני
שאתנגד? אבל
יש לי בקשה אליך. אל  תוציא בבת אחת  כמה ספרים. תתבונן, באיזה
ספר יש ברצונך לעיין ואחר כך תוציא אותו, פשוט, כדי לא לגרום
עבודה נוספת לאשתי."
"גם אני  הייתי פעם מנקה  ספרים, כשהרבי שלי מינה אותי לשמשו
ונוסף על  קביעת  תור למבקשים לראות את הרבי, הייתי ממונה על
ניקיון הספרים והעיקר הכנסתם  לפי הסדר לאצטבות, לאחר שהרבי
השתמש בספרים רבים ותמיד היה משאיר  אותם, לפעמים פתוחים, על
השולחן."
"טוב. אחרי  ששנינו מבינים איש את רעהו, אולי באמת אגש
לחדרי.", הפטיר ז'או.
מיד אחרי שיצא, הוציא ההלך אחת המגילות,  ששמה סיקרו אותו,
פרש אותה על השולחן והחל לעיין בה. לא עבר זמן רב והעייפות
הכניעה אותו, ראשו ירד על המגילה ו..נרדם.
כך מצא אותו אדון סובר. הוא נגע קלות בכתפיו וקבע כשחיוך רחב
על שפתיו:
"רואה אני שהתקרבת  מאוד למגילה זאת, על מנת  להבין יותר טוב
את תוכנה."
"פשוט, נרדמתי. זה קורה  לכל  אדם עייף ובפרט, שמיהר על הכביש
המקולקל, לא לאחר אחרי שבת המלכה."
"זה נכון. אפילו אני, שאיני עושה צעד בלי מרכבתי, נרדם לפעמים
בבגדים על הספה,  אחרי יום של משא ומתן קשה. אבל נעזוב את
צרות הסוחרים. היות ואנו שנינו כאן לבדינו, נוכל לגלות איש
לרעהו את כל הסודות. נתחיל מהשאלה הראשונה, שמעניינת אותי. האם
היית פעם אורחי?  לא? אז מנין אתה מכיר את שמי הקודם, שמזמן
כבר שיניתי או בעצם שינו לי?"
"פשוט. לכל  תרמילאים, העוברים מדינות, נהרות, הרים ברגל יש
אוצר דפים משלהם, שבו הם רושמים כתובות של בעלי דת משלם, כתובת
ביתם, ציון  ליחסם להכנסת אורחים וכו. אנשים ,בעלי הון,
המסוגלים באופן טבעי, בלי כל קושי, לארח
 מסומנים בקו אדום. כל תרמילאים רגילים, כמו בנקאים להתחלף
במידע על מקומות ועל האנשים, כפי שאנשי מדע מתחלפים ביניהם
בידע שלהם. אצלך רשום  שאתה סוחר גדול בתבלים ושיש לך קשרים עם
השלטונות."
"הצרה שבמקום שלטון, שאפשר לרכוש אותו יש  שני שלטונות. עליך
לדעת, שהשלטון בעירנו מחולק בין רוזני קארקאסון לבין ההגמון,
שקבע  כאן מושבו מן המאה  ה- 5. לפי השלטון המחולק, יושבים גם
אנו  בשני חלקי העיר. מדי שנה בשנה היינו מעלים לרוזן מיסים על
דבש, קינמון ופילפל. בטח קראת את הכרזה הרקומה  מעל השולחן
בחדר האוכל: "פלפל וקינמון -מכניסים הון!,"  היה פה לפני שנים
משורר אחד ידוע, שכחתי כבר את שמו והוא  חיבר למעני את הכרזה
הזאת. זאת היא הסיסמה של משפחתי ועליה כבודנו. יש פה בעיר צעיר
יהיר מהמשפחה בדרשי, משפחה ותיקה בבדרש, אבל מה ? הצעיר אברהם
במקום לבנות לו משפחה ולדאוג לכלכלתה, משחק בחרוזים וחושב את
עצמו  למשורר, שאין כמוהו. מזמן לזמן הוא מחבר  שיר מצחיק על
"אדון קינמון" או "אדון פילפל-הון" ובטוח, שכולם קוראים את
חרוזיו ושעל ידי כך הוא מביע זילזול  באזרח עשיר ומכובד כמוני.
ואני אומר, שלו רק  שיתפתי אותו בעסק וזרם קטן של מטבעות זהב
היה מזרזף בין שתי אצבעותיו הדקות מתוך הנהר הזורם בין שתי
ידי, היה מלקק כל אצבע של  "אדון  קינמון".  
תסכים אתי  שבניגוד לאימרה של הבטלנים, המתפארים ב"טוב שם טוב
משמן טוב", אני סובר שטובה ספינהמלאה חביות שמן טוב  משם טוב,
שכמו ברוח המנפחת מפרשים, הוא מנפח את כיסיו הריקים בשם טוב.
העיקר, הכל יכול היה להתנהל בסדר, לולא המנהג הקדום של האספסוף
המקומי. כך ביום א' שקדם לפסחא, היו התושבים הנוצרים רוגמים את
היהודים ואם לא יצאנו מהבתים באותו היום, היו מנפצים את
השמשות, פוגעים בשערים וגורמים נזק לכל דבר, ששייך היה
ליהודים. הנזק לא היה כבד. הכל אפשר לתקן, אבל  זאת הייתה
פגיעה בוטה בזכויות  האלמנטריות של אזרחים, שתרמו כה רבות
לפיתוח העיר, למסחר ולספנות.
לפני כמה שנים ארגנתי משלחת של  אזרחים מכובדים וותיקים לשני
השליטים: לרוזן ולהגמון, כדי להעיר את תשומת לבם שמנהג  זה חסר
כל הגיון, משפיע על היחסים  התקינים בדרך כלל בין שתי העדות
והעיקר פוגע בהתפתחות המסחר. נניח, שביום זה צריכה לעגון ספינה
עם תבלים והממונה על קבלת התבלים, במקרה זה יהודי, צריך
להסתתר, כמו עכבר בחור ועל ידי כך למנוע פריקת הסחורה ושהייה
מיותרת ויקרה בנמל.
אדון אלפי, אף הוא סוכן בתבלים[ אשר  נפגע  בכתפו כתוצאה ממנהג
זה, פתח  מיד בהתקפה על המנהג הזה, חסר  כל הגיון, לאחר שההמון
פוגע בתושבים, שמעום לא היו בירושלים, שבה נדון למות  ישו
הנוצרי:
"זה כאילו בעיר אחת בצרפת נמצא רוצח מתועב, שדקר את אשתו
וילדיו ומיד נמצאו מקטרגים, שהיו מאשימים את כל צרפתים, שהם
רוצחים, או תוך חוסר כל הגיון ספרדים או גרמנים."
" אינני  בקי כל כך ב"ברית החדשה", פתח רב יצחק בדרשי, ששימש
אב בית דין, "אך נדמה לי שנאמר שם, שבן אלוהים כאילו ירד באופן
מיוחד מהשמים, כדי לכפר על עוונות האנושות, כלומר הוא ידע מה
יהיה גורלו ואף על פי כן ירד אל האדמה. ומתוך ההגנה על בני
אדם, שגרמו מותו, עוד בהיותו על הצלב, פנה אל אבינו שבשמים
ןאמר :"סלח להם אדוני, כי הם אינם יודעים מה הם עושים. כלומר
הקורבן בעצמו סלח לאלה שגרמו למותו, אך אזרחי העיר, שהם קנאים
יותר מכל  הערים והארצות ואפילו  הוואטיקן, אינם מוכנים לסלוח
לבני אדם, שאין להם כל קשר עם הפרשה הזאת. האם זה לא מוזר?"
" ומדוע כעסו עליו הפרושים?" טען בן נתן, "כי הוא אסף סביבו
בני עניים , דייגים פשוטים שדגו סרדינים קטנים מהמים ותוך שנאה
לעשירים, הבטיח להם, שגן עדן מובטח רק להם ואילו עשיר, אפילו
השומר כל מצוות לא יזכה אחרי מותו להיכנס לגן עדן וקודם גמל
יוכל לעבור דרך קוף המחט, מאשר עשיר להגיע לגן עדן. לפיכך
אפילו כבוד ההגמון, שלרשותו כרמים רבים , שבם עובדים מאות
פועלים ונוסף לכך נכסים רבים לא יהיה זכאי  אחרי מאה ועשרים
שנה לעלות לגן עדן."
כאן דפק כבוד ההגמון באגרופו על השולחן וקרא בזעם:
"אינני מוכן להקשיב עוד אפילו דקה אחת מפי כופרים באמונה
הנכונה פרשנויות לתורה. מוטב שיעסקו בתלמוד שלהם"
גם הרוזן התערב:
"אם באתם כאן לוויכוח דתי, אזי חבל על זמננו ומוטב שנפסיק
ונתפזר בשקט."
ראיתי שהעניינים מתגלגלים לצד לא נכון וביקשתי רשות הדיבור:
"כבוד הרוזן וכבוד ההגמון! קטונתי, כדי להגיע לרמתם וידיעתם של
חברי הנכבדים. אני בסך הכל סוחר, נאמן למולדת ולעירי, ומה
שאני מציע אין לו כל קשר עם הדת. בתור אדם שתורם לא מעט
למולדתי ולעירי ובתור סוחר המרכז כמעט את כל הסחר בתבלים, אני
מעיר את תשומת לבו של כבוד הרוזן וההגמון, שזריקות אבנים אלה
הן לא רק רחוקות מכל התנהגות תרבותית, אלא  מנוגדות  לשם, שלו
זכתה העיר בזייה שלנו. התנהגות  כזאת פוגעת בשמנו ובהחלט לא
תעודד את הסוחרים, בני עדה יהודית, להעביר את הסחורה דווקא
לעירנו. אחרי הכל יש ערים רבות בצרפת עם נמלים משוכללים יותר
מהנמל שלנו, אז מדוע עליהם להתבונן בבואם לעירנו, איך זורקים
אבנים על בני עדתם, כמו לא עלינו על כלבים. אבל, על מנת, כפי
שאומרים "הזאב יהיה שבע והכבשה שלמה", הריני מתכבד להציע תמורת
ביטול מנהג  זה, להטיל על  בני העדה שלנו מס שנתי בשיעור של
מאה וחמישים
ליטרות כסף ואני מצהיר, שאני הראשון משתתף בחמישים ליטרות
כסף."
"רעיון לא רע" הסכים אתי הרוזן, "אלא לאחר שנצטרך לפזר קצת כסף
בין  חסרי יכולת מתוך ההמונים, כדי שיווכחו על נדיבות לבכם,
הריני מעלה את השיעור לחמש  מאות ליטרות כסף".
"אני מסתפק בארבע מאות, אם הנוכחים כאן המייצגים  את העדה,
יאשרו את הסכמתם בכתב", קבע כבר בקול רגוע ההגמון.
"המזכירים יערכו את המסמך והראשון שיחתום יהיה, בעל ההצעה
אדון.."
"סרוויטר!"
"סרוויטר? לא, האיש שתרם כה רבות  להצלת עדתו, לא ייקרא עוד
סרוויטר, כמו משרת פשוט, והחל מרגע זה אני משנה את שמך ל'סובר'
-מציל העדה היהודית מפגיעות באבנים. יתכן גם, שתמורת תרומתו
זכאי  מונסיה סובר  לסימן האצילות, בקידומת 'דה', וכבר בפגישתי
הקרובה עם הוד מלכותו, אציע לו להעניק לאדון סובר אצילות."
הצעה זאת, נוסף על העלאת מיסים, הרגיזה את כל הנוכחים המלומדים
והם התארגנו וכתבו מכתב לשני השליטים, שהאדם המציע להגן על
כבודו
תמורת כופר, כשלא מדובר על כנופיית שודדים, המאיימים על חייו,
אלא אזרח מכובד, החי במדינה  מסודרת ומעוגנת על ידי חוקים,
בהחלט  אינו זכאי לתואר אצילות. לפי כך מציעים הם לשני השליטים
לדון עוד פעם על הצעתם ולבטל לחלוטין את הרעיון.
וכך בגלל אחי היהודים איבדתי את תואר האצילות, שבהחלט היה מגיע
לי, כי מי יודע, לולא התערבותי והצעתי, איך היה נגמר הוויכוח
הדתי הזה? בכל אופן, מה שלא יכלו ליטול ממני, זה שמי החדש
'סובר' (מציל העדה היהודית), שאושר  במסמך רשמי עם שתי חותמות
נכבדות. נו, אף פעם לא דיברתי כל כך הרבה, כאילו שפכתי את לבי
לפני הרבי ואתה, אין כמוך, להקשיב למישהו. איך למדת זאת?"
"קורה, שבמקום מסוים מתאספת חבורה שלמה של תרמילאים נודדים
מארץ לארץ. הלילות קרים ואין מחסה. מדליקים מדורה מהענפים
ולאחר שממילא אי אפשר לישון בגלל הקור, מספר כל אחד  על
הרפתקאות שלו או פגישותיו עם אנשים מסוימים ואז זהו  חוק, בל
יעבור, שאף אחד לא יעיז להפסיק את המספר, כל עוד הוא מספר."
"מנהג יפה בהחלט! אגב  לא שאלתי אותך עד עכשיו, מה שמך?"
"פשוט, יוסי. יוסי בן משה. כשהייתי ילד צחקו לי חברי  וקראו לי
בלעג:"יוסי-פוסי!" בכיתי לפני אבא ואמרתי לו:" איזה שם נתת לי?
החברים צוחקים לי!" אז אבי אמר לי: "חבריך הם טיפשים ולא למדו
תלמוד. לידיעתך  השם ר' יוסי מופיע לעתים קרובות בתלמוד והוא
היה מכובד בגלל דעותיו. ממילא, כאשר התבגרתי, קראו לי בשמות
שונים. בספרד קראו לי 'חוזה', בגרמניה 'יוזף' ואילו בארצות
מגרב קראו לי  בחיבה ' ז'וז'ו.",
"יפה. אני אקרא לך, כמו אביך 'יוסי'. העיקר יוסי, הלילה לא
תצטרך להדליק מדורה ותישן כמו נסיך."
"האם אתה מתכוון, שאוכל לישון כאן על הספה, שעליה שכב אדון
ז'אן  תוך שמירה עלי, שלא אגע ולא אלכלך את הספרים?"
"אתה מתלוצץ, יוסי. כאן? אתה יודע, מי ישן על ספה זאת. קורה
לפעמים שבא איזה סופר מכובד, שמשתמש גם בספרייה. לפני כמה שנים
ישן כאן איזה משורר גדול וידוע, אך לצערי, השם נשמט לי כרגע.
לא  יוסי, מה שרציתי להגיד שנתתי פקודה לז'אן, שישים בכניסה
לחדרו מזרון רך ונוח וגם שמיכה מתאימה, שאינה מתלכלכת כה מהר
ולא תתקלקל, אחרי שיכבסו אותה.
"אז אני אשכב  בפרוזדור לפני חדרו של ז'אן?"
"הבט יוסי, הבה נבהיר את העניין בצורה פשוטה, כדי שלא תהיינה
לאף אחד מאתנו תלונות. בתור אזרח מכובד ויהודי השומר מצוות,
יכול אני להרשות לעצמי לארח כל איש, שעובר דרך עירנו ובפרט
יהודי, שאין לו גג מעל ראשו. ברוך השם, יש לי די  אוכל לעוד
חמישה אנשים ואינני  מקמץ להם  אוכל..
"על שולחן נפרד, על כיסא מיוחד." אחד ושלוש!" גם לכלב, שאינו
בן אדם לא מקמץ בעליו  עצמות."
"הבט יוסי, אני רואה, שאתה בכלל אינך מבין  ולא מעריך, מה
שעשיתי בשבילך.. לידיעתך, יש לנו ברוך השם חדר מיוחד ונוח
בשביל אורחים או סוחרים, שעקב העסק עליהם ללון בעירנו. תאר לך,
שמסרתי לך חדר זה והנה בא אורח מכובד או סוחר. יש לך מושג כמה
ימים תצטרכנה החדרניות לעבוד קשה, עד שינקו  הכל ויסלקו את
שרידי נוכחותך. טוב, לא איכפת לי, נדבר ישר. תאר לך, שאתה
מתישב על יד שולחננו המשותף, אני כבר לא מדבר על מכנסייך
הרטובים, שיקלקלו באופן יסודי את הריפוד על הכיסא.אתה נשען
במרפק על המפה הצהורה או נוגע באחת האצבעות , לא בכוונה
במפה.מיד אתה משאיר  חותמת של נוכחותך, שאינני יודע, שאי פעם
תיעלם. האם היה לך נעים, לו אשתי שקיבלה חינוך אציל, היתה
עוקבת אחרי כל תנועתך תוך בהלה, שלכלך את המפה, את הכלים ואתה
בעצמך, האם היית נהנה להשחית את הרכוש היקר של המארח, שהושיב
אותך על יד שולחנך? לא!,
"אתה צודק. במעמד שאתה חי, חשובה יותר מפה מכבודו של בן אדם
ולפיכך ערב שבת אתה מושיב אותו בפינה, כדי שלא ירגיש את עצמו,
כמו מלך, כמו כל יהודי, אלא כעבד.בטוחני, שיכולת להרשות לעצמך
להזמין אותי למקוה או אפילו לאמבטיה שלכם והייתי מוכן בעצמי
לנקות אותה ואחרי אמבטיה לתת לי זוג מכנסיים משומשים, שלא תלבש
ואפילו חלוק.למזלך, אינני זקוק למכנסיים אחרים או חלוק וחברי
שאני פוגש אותם בעשרות ובמאות בדרכים  בחורף ובקיץ מעריכים את
הבגדים שאני לובש  ואני יכולתי לציין לך  שמות רבים של
אנשים,משכילים, מלומדים, שוויתרו מנוחיותם ורכושם והעדיפו
להיות חופשים ולהתהלך  ברגליהם ולא במרכבות על הדרכים."
"טוב, יוסי, איך אומרים? על טעם ועל ריח אין להתווכח. איש איש
ושאיפתו ואורח חייו.אני ניסיתי להסביר לך, מדוע אינני יכול
בשום אופן לנהוג כלפיך, כמו אל כל אזרח בעירנו. תבין, טוב. לא
תבין, אצטער. אני עשיתי, מה שההגיון שלי הכתיב לי ומה שאורח
חיי, הידוע לכל תושבי בדרש, מכתיב לי. אגב, לאחר שאתה נודד בלי
הרף, תזכיר לי ביום א', לפני שנפרד אחרי ארוחת בוקר חמה
וטעימה, אם אשכח, מה שיש לי להציע לך."
"לא אשכח, אדון סובר, ואתך סליחה, אם הארכתי בדיבור ובמקום
להודות לך, על האירוח מידי בערב שבת, התלוננתי בלי כל צדק
והעליתי דרישות דמיוניות ממך."
"אני בוודאי איני כועס. פשוט שתי השקפות עולם שונות של שני
אנשים שונים, אם אתה מבין, למה התכוונתי."
"הבנתי היטב, אדון סובר."
שני לילות שכב "יוסי בן משה" על המזרון הפרוש על הרצפה, לפני
חדרו של ז'אן. בלילה השני, כאשר חש מחנק, פתח את החלון לחצר
ובאותו הרגע הופיע ראשו של הכלב הגדול. הכלב טיפס קצת על הקיר
ומיד אחר כך קפץ דרך החלון לחדר והשתרעה בכל גופו על המזרון.
הוא דחף ברגליו האחוריות את יוסי לקצה המזרון, כאילו האדם פלש
למקום שנתו. רק אחרי שהכלב נרדם, העיז יוסי  להדיז את גופו
למרכז המזרון.אכן, הירהר במרירות 'יוסי', לאיש הלובש בגדי
דלות, אף על פי שהוא יהודי כשר ואולי בעל חכמה יותר רבה מבעל
הבית, מתייחסים אליו כמו למצורע ונותנים לו כבוד, בדומה לזה
שנותנים לכלב שמירה של המשרת.
כשבא ביום א'  "יוסי בן משה" להיפרד מהמארח  העשיר, לא שכעח
להזכיר לו, מה שהמארח ביקש. לפתע הפך יוסי, הנווד המלוכלך,
חשוב בעיני העשיר והמכובד:
"הבט יוסי, כפי שנוכחתי אתה מתהלך ממקום למקום , מתבונן
במקומות ובא ביו הבריות. מטבע הדברים יש לך עין חקרנית, היודעת
להעריך את אופיו של האדם. כפי  שידוע לך  יש לי בת יחידה, ממש
נסיכה, בעלת חינוך טוב ומעלות טובות והגיעה  לפרקה והייתי רוצה
להשיאה לתלמיד חכם וגדול  בדור. לאיש כזה, לו המלצת עליו הייתי
מוריש  לו את כל עושרי."
ענה לו יוסי בן משה:
נדמה לי שבאחד המקומות, שפעם עברתי אמנם מצאתי איש כזה, שאין
כמוהו דומה  בחכמה,  ובניגוד לתלמידי חכמים רבים הוא בריא לא
רק בנשמה, אלא גם בגוף. אגש אליו ואם לא נחטף עדיין ונמצא
באותו המקום, אשוחח עמו ואשתדל לשכנע אותו לבוא עמי לבדרש, על
מנת שתכירו."
"אהיה אסיר תודה לך, יוסי ידידי ותהיה בטוח, שאמנם שכר המצווה
היא מצווה, אני לא אקפח את שכרך, כמו שכרם של שדכנים אחרים."
"אסתובב  על ידו, אתבונן בו היטב, אשוחח  ומהשם יצא הדבר", אמר
לו יוסי.


                                 ב

בדרכו לישוב הסמוך, פגש  אבן עזרא  איש צעיר ובריא, שהלם
בעוצמה במכושו בתוך סלע וממלמל בלי הרף:
"פיקא" (מכוש, דקר) שכמוך, האם אינך רואה שצריך   עוד יותר
להעמיק את החור?
"זהו זה!" קבע אבן עזרה.  הוא ניגש אליו וקרא בקוח חגיגי:
"שלום לעמל, האוחז פיקא בידיו! האם יכול אני לשאול אותך כמה
שאלות?"
"שלום עליכם, נודד בן עדתי, סלח לי, שאינני יכול להפסיק את
עבודתי. עלי  להעמיק עוד את החור. אם ברצוני להרוויח פת לחם
שלי, עלי לגמור את עבודתי."
"החריצות היא מעלה יפה וחשובה, אבל מה תגיד, אם אני אשחרר אותך
מעבודת פרך זאת ובמקומה  אוליך אותך לעשיר גדול וידוע, שישיא
לך את בתו  ואף יוריש לך את כל נכסיו?"
"אתה מדבר אלי, כמו קוסם טוב מאגדות, המבטיח לאיש עני את בת
המלך. אבל אתה לא נראה כאיש, הנוהג להתלוצץ על חשבון עמלים,
המרוויחים תמורת יום עבודה פת לחם, המרוחה בטיפת שמן. אם אמנם
יש ממש בדבריך, הריני מבטיח לך, שתמורת מעשה שלך אגמול לך כפל
כפליים ואז תוכל להחליף את בגדיך ולהיראות, כמו אזרח מכובד.  

"לצערי הרב, בימים אלה לא מכבדים את האדם, אלא את הבגדים שלו "
העיר בעצב אבן עזרא.
"איך אומר הפתגם" העיר החוצב  האלמוני, "אדם  עושה את הבגדים,
אבל הבגדים עושים את האדם!"
"עזוב את הפתגמים וגם את  העבודה ואם יש לך דירה ניגש אליה ושם
נדבר על הפרטים."
כשהתיישבו סביב לשולחן ו"החתן לעתיד" הגיש לאורחו כוס מים קרים
ואשכול ענבים, שהוציא מתוך כד מלא מים קרים, ניגש 'השדכן' מיד
לעבודתו:
"ברור, שבמצבך זה, לא אוכל להציגך לפני החותן. תמורת כספו
הוא שהוא חסך במשך שנים  ובעלי משפחות  ותיקות, שהוציאו מתוכן
מלומדים ואנשי תורה, בזים לאיש, בור ועם  ארץ בעיניהם שהתעשר
בסחר בקינמון ופלפלים, רוצה העשיר להכניס למשפחתו תלמיד חכם,
רבי  מכובד או לכל הפחות בחור ישיבה, עילוי ידוע, המומלץ על
ידי ראש הישיבה. אני החלטתי, שיש לך כל הנתונים להיות רב
מכובד, אבל לזאת צריך כמה הכנות."
"האם ברצונך  לשלוח אותי לישיבה, שאלמד שם,אזי אני אומר לך
בפירוש, שחבל על זמנך ומוטב, שאחזור ל'פיקא' שלי."
"אל תדאג. לא אשלח אותך לשום ישיבה. אין לי פשוט זמן ועלי
להלום בברזל, כל עוד חם הוא, כלומר כל עוד לא מצא בינתיים
העשיר חתן אחר תמורת כספו.לא! אני מקציב לך עשרה ימים, שבהם
יהיה עליך להפוך את צורתך ואת ישותך מעמל כפיים לרבי מכובד
ומפורסם."
"אבל אני אינני יודע אפילו פרק אחד מהתלמוד!"
"אין כל צורך. אתה רב מפורסם, ששמך הולך לפניך: רבי אברהם בן
יצחק בן רבי  אביעזר. אנא, חזור על שמך!"
"רבי אברהם בן יצחק..לא! אין כל טעם שאעשה לעצמי פרסומת, כמו
רופאי אליל אלה בשווקים."
"אתה צודק. לאחר שאני אהיה  שמשך הנאמן, אני גם אכריז על שמך
ועל מעלותיך.
לגבי  חוסר ידע, אין לך מה לדאוג. בתור מקובל נלהב, השרוי
בספירות העליונות, חסוך את דיבורך ואם תצטרך לדבר, תכניס
מושגים מעבודתך. אני כבר אדע להסביר הכל."
"אבל אני בכלל לא דומה לרבי. רק  יסתכלו עלי  ומיד  יכירו,
שאני עובד כפיים."
"בגלל זה אני נותן לך עשרה ימים! מעתה אתה מפסיק את עבודתך
במכוש, אפילו אם לא יהיה לך מה לאכול ואתה מתחיל לדאוג לצורתך
החיצונית, כמו כל בת הרוצה להעיר את תשומת לבו של החתן לעתיד.
אם אין לך בקבוק שמן, תקנה בהקפה ומהיום תתחיל לרחוץ היטב את
ידיך ואחרי שתרחץ אותן, תשפוך עליהן שמן ותשפשף היטב, עד
שתרגיש שידיך לא קשות מהמכוש ורכות במגע. כשתלחץ את ידו של
האדון או של בתו, אל תלחץ ותן להם ללחוץ בחוזקה. בשום אופן אל
תבליט את כוחך. ידיים- ידי עשו, שיתפאר בהן  וקולך- קול יעקב
שקט, רך
ואיטי. בזאת גמרנו מסכת אחת. עתה נעבור לשנייה - מסכת הפנים:
מהיום לא יעבור תער על פניך, עד שתחוש סימנים ראשונים של
זקנקן. ביום התשיעי נלך לספר ואני אסביר לו, מה לעשות עם זקן
שלך. מאז תתן לו לגדול באופן חופשי.המסכת השלישית: מסכת
המלבוש. האם יש לך בבית 'גלבייה'?" "גלבייה? מה זה? זה מצלצל
ערבית!"
"נכון. זהו מעיל ארוך עשוי צמר, שנושאים הערבים בכל ארצות צפון
אפריקה."
"לא, אין לי דבר כזה, אבל יש לי מעיל שחור ארוך נגד הגשם."
"בסדר. גם אם אין גשם, תזרוק אותו על גבך. אגב, מהיום אתה
מפסיק להבליט את החזה, כמו פועל דוגמן בציורי פרסומת.אתה מכופף
באופן טבעי את גבך, כאילו עסוק בהרהורים, שברום העולם ומבטך
יהיה תמיד מושפל לאדמה. לעולם לא תעיז להישיר את מבטך אל האיש
הניצב לפניך."
úאם אשכח את עצמי ואהיה אני?"
"השמש שלך ימצא תמיד בסביבתך ואם תשכח את עצמך, אל תתפלא שהוא
יתן לך בלי כוונה טפיחה על גבך. שגיאה קטנה ביותר והפסדת  את
עבודת החציבה בכביש, וחשוב ביותר את הנדוניה השמנה של הכלה
שלך. שבהחלט לא מכוערת."
"ומה יהיה, אם אתה לא תהיה  בסביבה שלי?"
"אשתדל מה שיותר להיות על ידך ולמלא את מקומך בחוסר ידע. אבל
מיד אחרי  החתונה, אני עןזב אותך וממשיך בנדודי בכיוון, שאליו
התחלתי ללכת."
"ואז יראו כולם, שאני בכלל לא רבי."
"אחרי החתונה, אלוהים ידאג לך וחוץ מזה יש לי תוכנית, שלא
נוגעת לך, אבל אתה  כה וכה לא תפסיד, ראם תשמע את כל עצות
שלי."
"אני כולי סומך עליך, רבי!"
"הס! אל תשכח, אף כשתישן, ששמי יוסי בן משה ואני שמש נאמן שלך,
שעליו אתה יכול לסמוך, שהוא יוציא אותך מכל צרה.אני חוזר, אל
תרבה בדיבור, שיחת חולין, סתם פטפטנות לא נעות  לרבי השקוע
כולו ברזי ה'קבלה'. הצץ בלי הרף בספר קדוש ואם תהיה מוכרח
לדבר, דבר על דברים, שקרובים לך. ועכשיו, סלח לי. לפני עוד
כמה קילומטרים טובים, כדי להגיע לפני החשיכה לאחד מידידים, שלא
ראיתי אותו שלא ראיתי אותו כמה שנים טובות. להתראות בדיוק בעוד
תשעה ימים, אם אינני טועה, זה יהיה יום ג', פעמיים  "כי טוב".
"להתראות  רב..יוסי, ידידי הטוב ביותר!"
"והעיקר שכחתי. האם יש לך בין חבריך עגלון, שיהיה מוכן למענך,
בלי תשלום להסיע אותנו בכרכרה לביתו של העשיר. אחרי הכל רבי,
ששמו הולך לפניו, אינו הולך ברגל בכלל ובפרט לביתו של העשיר,
שאצלו הצורה החיצונית היא מעל הכל."
"אני חושב, שאמצע כזה, שייקח אותנו ואפילו למען הרושם יקשט את
הסוס  בפרחים."
"יופי. אז סידרנו הכל ואנו מוכנים מכל הבחינות להצגה הגדולה.
שלום עליך!"
"שלום עליך וישמור על צעדיך אלוהים בכל יום."
                                   
                                   ג

ביום ובשעה, שיוסי הודיע לאדון סובר על בואו עם הרבי, המעומד
לחתנה של בתו, ניצבו כל בני הבית על מדרגות הבית. בצד הימין
ניצבה המשפחה, כשכולם לבושים, כמו בחג בבגדיהם ההדורים
ומקושטים בשרשרות זהב כבדות ודקות. בצד השמאל ניצבו הטבחית
והחדרניות, כולן לבושות מדים  הנושאים על חזן את האות S, סמל
המשפחה. ז'אן, מנהל הבית  ניצב  על הכביש, בסביבת הבית ועקב
בדריכות אחרי כל מרכבות או כרכרות, שעברו על ידו, מוכן  מיד
אחרי שיגלה את האורחים, לקפוץ ולהודיע לבעל הבית על בואו של
האורח הנכבד.
הרגע החגיגי בא. הכ5כרה הרתומה בסוס, שראשו עטור פרחים התקרבה
עד לשער הבית. מהכרכרה בבת אחת העגלון ויוסי, מוכנים לעזור
לרבי לרדת. ואמנם בהשענו על יוסי, ירד לאט לאט גבר גבוה, קצת
כפוף. מהגבו ירדה אדרת שחורה ארוכה ועל ראשו, בניגוד לכובעי כל
רבנים ויהודים חרדים, בלטה כיפה צחורה וקטנה, כרחמנה לצילן,
נזיר (  האם זוכרים הקוראים שלי את הכיפה הלבנה, שנשא בבולוניה
פרופסור דנטה בורגזה?).אין זאת כי הכיפה הלבנה על ראשו של
הרבי, המחישה שהוא שייך לחבר המקובלים, מסוג חוקרי "מעשה
מרכבה". הרבי נעצר לפני המדרגות, כשראשו שקוע, רחוק מהנעשה.
באותו הרגע עלה במדרגות  יוסי ובניצבו לפני המשפחה, קרא:,
" יש לי הכבוד להציג לפניכם את אדוני ומורי, הרב המקובל, ששמו
הולך לפניו בכל קהילות אירופה ומגרב, רבי אברהם בן יצחק בן רב
אביעזר. הצטערתי מאוד וטרחתי רבות  כדי להפסיק את לימודיו יומם
ולילה של הרבי ולשכנע אותו לבוא הנה, לתוך הבית הזה, בו יוכל
ליהנות משני העולמות: העולם הזה, כחתן בקרב משפחה מכובדת ויחד
עם זאת להמשיך בלימודיו בשקט, באין מפריעים. כבוד הרב!".
עתה התקרב הרב בצעדים איטיים אל בני המשפחה והושיט להם את ידו,
שהייתה רכה וכאילו אין לה כל משקל.
"ברוך הבא, רבי בקורות ביתנו!" קרא בקול נרגש אדון סובר.
"ברוך הנמצא !" ענה לו בקול שקט ובוטח הרב."
"יסלח לי כבוד הרב, שאעצור אותו עוד רגע בחוץ, אך בטרם ניגש
לחדר, שהוקצב לכבודו, מבקש אני להבהיר כמה דברים, כדי למנוע
אי-הבנות בעתיד."
"דבר נא יוסי, אבל בקיצור. הרי אתה מכיר אותי."  הסכים אתו
הרב.
"דווקא בגלל זה.הריני להודיעכם, שמורי ורבי  הגדול  הואיל
להסכים, שאהיה שמשו.לאחר שאני מכיר היטב את  אורח חייו של כבוד
הרב, מבקש אני שימסר לו חדר מובדל, לאחר שהוא מטבע לימודו אוהב
התבודדות ואינו אוהב פיטפוט וסתם דיבורים של בני אדם קולניים
וריקים, העלולים להטריד אותו בשעת נסיונו הנעלה להגיע למצב
האצילה. הוא מדבר רק בשפת אברהם אבינו ואנוך הקדוש  ואינו
מדבר, אלא בשפת רזין של התורה הקדושה, שאולי רבים לא יבינו
אותו.ואם ימצאו למדנים וחכמים, שירצו אולי לתהות על קנקנו,
הריני  מודיע במעמד זה, שקיבלתי הוראה מפורשת לא להכניס לחדרו
של רבי שלי, כפי שנוהגים רבנים אחרים, אף זר  ולא אקבל מאף
אחד, שיבקש ממני להקדים את תורו, שום מתנה או כסף, כפי שנוהגים
רוב השמשים. כל מי שיבקש לשאול משהו את כבוד הרב או להתחכם,
כדי לבחון אותו, ירשום את  הקושיא על פיסת הנייר ואני אביא
אותה אל חדרו.כבוד הרב הבטיח לי, שאף הוא  ישיב לשואל בכתב,
כפי שהוא נוהג כבר כמה שנים. ככה לא יפריע לו אף איש והוא יוכל
בשעה שיכתוב  את התשובה, להמשיך ללמוד את תורת הרזים."  
הצהרתו של יוסי, שנתמנה לשמשו של הרבי הניחה את דעתו של   אדון
סובר והוא חיכה בקוצר רוח ליום המבחן.
לא רק "מונסיה  סובר" חיכה ליום המבחן. כל הקהילה היהודית
בבדרש חיכתה בכליון, שסובר יזמין אותם, שיעמדו עיל טיבו של
הרב, שהעשיר  שלא  היה במשפחתו אף למדן ובוודאי לא רב וכל
כבודו היה בתוך הזהב שצבר מדי שנה בשנה, רצה עכשיו פשוט לקנות
רב, שיוכל בו להתפאר ולא רק בעושרו.
ומנין ידעה כל הקהילה היהודית בבדרש על נסיונו של  סובר לצרף
למשפחתו רב,
"ששמו הלך לפניו"?
היה זה הספר, שכמו כל ספרי העולם במשך אלפי שנים, בטרם המציאו
את שדרני הטלוויזיה ופרשניה, ידעו  יותר מהר מכולם את כל
הפרטים האינטימיים ביותר ובשעת העבודה היו, לשם בידור, מגלים
אותם ללקוחות שלהם. הספר, שאליו פנה  יוסי, כדי שיתקין את פניו
של הפועל הפשוט לפני רב, לא חיכה שהלקוחות יבואו אליו, אלא כבר
במפגש הראשון בבית הכנסת, היה ניגש למכריו, לקוחותיו ובין
תפילה לתפילה, היה  לוחש באוזניו:" שמעת כבר את הסיפור , איך
עושים רב?" או "שמעת כבר איזה רב רוצה סובר לקנות לבתו. ואני
אומר לך,שאם 'בחורצ'יק' זה רב, אז אני הארכיהגמון מעיר רואן.
בלי זקן, בלי פאות, בלי טלית קטנה."
"לגבי זקן, ראיתי  בערי צרפת ובפרט אשכנז, רבנים רבים, שהם
דוקטורים לפילוסופיה, מגולחים לגמרי, בלי כל זקן ובכל זאת הם
רבנים ידועים ומכובדים"
"כן, זה נכון, אבל כדי להיות רב, צריך לכל הפחות לדעת לקרוא
ולכתוב  את "לשון קודש".
"ולדעת  תורה, משנה ותלמוד בבלי"
"ואפילו ירושלמי.."
"ועוד קצת כל מיני ספרי קודש, שאי אפשר ללמוד אותם כל כך מהר
וברור, שעוד קשה אותם לחבר!", הרים את קולו יצחק בדרשי, על מנת
שכולם ישמעו את חרוזיו. והמשיך:
"ואז יווכח אדון פלפלהון, שאפילו בעד שלושים ליטרות זהב
אי אפשר לקנות לבתו - רב."
"אגב ר' יצחק, מתי תארגן את תחרות המשוררים, שבה יקבעו מי
המשורר העברי הגדול ביותר?"
"זה  לא כל כך קל להביא כל חרזן לכאן לא בין לילה פורחים
הוורדים בגן
ובינתיים יש לנו אירוע חשוב למצוץ את הרבי, כמו דבורים צוף",
המשיך לחרוז בהתלהבות  יצחק בדרשי.
"אם בגלל יהיה בפרח זה איזה צוף.." הביע את ספקותיו אדון אברהם
בן יצחק אלפי.
"רק  בגלל חרוזים אלה, הייתי מכריז על ר' יצחק בדרשי, שהוא
גדול הפייטנים ב רפת!" הכריז  בן דודו עזריאל בן נתן.
"אני מתכוון לתחרות לא רק בצרפת, אלא בכל העולם היהודי", הוסיף
בגאווה יצחק בדרשי, כשהוא מצטער, שלא מצא מיד חרוז ל"היהודי".
"אבל בטרם נהנה מתחרות המשוררים, נלך להתבדר קצת בקרקסו של
סובר."
"זה יהיה בידור חינם על חשבון שני הליצנים.  נעשה  צחוק משני
הטיפשים: מהקורא לעצמו 'רב' ומהגואל, שחשב להרשים אותנו
במציאה חדשה שלו, שרכש בעד כסף רב  בשביל בתו.לא פחות מזה. לא
למדן, עילוי, בחור ישיבה הידועה, אלא רב, ואיזה רב ? רב ששמו
הולך לפניו אצל ספרי כל העולם."
"הבה נתכונן ליום, בו הוא יזמין אותנו לראות את הסחורה החדשה
של ויאפשר לנו להריח אותה ולטעום, על מנת שנוכל לקבוע, אם נוכל
לקבלה לקהילה שלנו ולהתפאר, שבתוכנו חי רב,  שהוא מעתה יביא
עבוד למשפחתו של  פוסר."
"הוא בטח יזמין אותנו.חוששני, שגם הוא מפקפק בכשרות הסחורה,
שאותה רכש בכסף רב ןבתור סוחר, בעל נסיון פונה הוא אלינו,
שנאשר לו, שהיא כולה חלב ודבש."
"בראוו, אדון ר' עזריאל בן נתן! אתה יכול כבר להשתתף בתחרות של
המשוררים העבריים. אדון בדרשי, אנא רשום גם את  ר' עזריאל לחוג
המשתתפים בתחרות שלך!"
"הכל בזמנו. קודם נבדוק את  טיבו של הרב, מה יפסוק על עכבר
שנמצא בחלב"
"ישר כוחך, פיטני. נראה, מה תשאל את  המוקיון בקרקס!"
"אל תדאג. נמצא כבר קושייה  שעליה לענות לא ידע".

                               ד


היום המכריע בא.  "אדון וגברת סובר  מתכבדים להזמין את כבודו
לפגישת הכרה עם מורנו ורבנו הרב אברהם בן יצחק בן רב  אביעזר.
על מנת לא להפריע  לכבוד הרב, שבעה שיענה לקושיות השואלים,
ימשיך להתעמק ברזי הקבלה, מתבקשים כל הפונים אליו למסור את
השאלה בכתב לשמשו, ר' יוסי, אשר ימסור אותה לכבוד הרב, שמבטיח
תוך זמן קצר למסור לשואל את תשובתו או פסק דינו."
אין זאת, כי כולם התכוננו היטב. כל איש שאל מה  שעניין אותו
ולא הספיק לשאול אצל כבוד הרב בנרבונה או שהיה מחטט  במילון של
שמות מוזרים, כדי להכשיל את הקורא לעצמו רב.אדון  סובר בעצמו
התישב  מחוץ לדלת בכורסה מוזהבת, כדי להיות עד נאמן ולשמוע את
התרשמויותיו של השואל.הראשונים היו שני סוחרים מכובדים, שאחד
מהם רשם על פיסת הנייר :"יתר כנטול דמי?".הוא מסר את פיסת
הנייר לשמש. לא עברו שתי דקות והשמש יצא, כשהתשובה בידיו:
"זהו מונח בהלכות טרפות כל יתרון באברי הבהמה או אבר כפול בה,
הרי כאילו נטולל (חסר) כל האבר כולו. המחלוקת היא   בפירוש
הביטוי "יתר  כנטול".רש"י מפרש, כאילו חסר אותו האבר מברייתו.
ולכן היא טרפה. והלכה ברש"י"
"ריבונו של עולם!, קרא בהתפלאות הסוחר. כשהייתי אצל הרב
בנרבונה ושאלתי אותה קושייה את כבוד הרב, שילמתי 50 פרנק לשמש,
עד שזכיתי להתקבל אצל הרב והוא אחרי שעיין בספרים, מסר לי את
תשובתו כמעט אחרי חצי שעה. והיה עלי עוד לתרום לעניי העיר  100
פרנק וכאן 'בחורצ'יק' זה, שלא זכיתי אפילו לראות את פניו, מוסר
לי אותה תשובה, כאילו העתיקו אחד מהשני, תוך כמה דקות. איש לא
יאמין לי, אם אספר להם."
גם השני סוחר נכבד, שידע כבר את התשובה מהרב האישי שלו הגיש
קושייה:
"דררא דממונא ?"
כמו קודמו אף הוא קיבל מר' יוסי את התשובה, הרשומה בכתב יפה,
שלא היה מבייש את  כל סופר:
"נזק כספי או חשש של נזק כספי.החז"ל הבחינו בין מקרה שלשני
הצדדים הטוענים היה פעם לכל אחד מהם עסק כספי בנידון ובין מקרה
שברור לדיין, שלאחד לא היה אף פעם עסק כספי בנידון. במקרה
ראשון, כגון המחליף פרה  בחמור וילדה, וכן המוכר שפחתו וילדה.
זה אומר עד שלא מכרתי ילדה, וזה אומר: משלקחתי ילדה. במקרה זה
יש לכל אחד דררא  דממונא. ועל כן אין אומרים "שודא  דדיינא",
זאת אומרת החלטת הדיין לפי שיקול דעתו,אלא -יחלוקו. במקרה
שני- אחד טוען.."
וושוב חלפו כמה דקות והשמש  הביא לשואל הסבר מפורט של הבעיה
המשפטית, ש'הדאיגה' אותו.
"דבר זה לא ייתכן, אדון סובר!" קרא תוך אי אימון גלוי האיש.
כאן  טמון איזה טריק לא מובן לנו, כמו " מאחז עיניים"  בקרקס.
לא  יתכן בזמן כה קצר למצוא בתוך שישה הסדרים של המשנה או
בעשרות הספרים את המושג  בדיוק זה, שעליו שאלתי ולהעתיק
במהירות את הכתוב בספר.זה כאילו קרא את מחבותי ובטרם מסרתי לו
את השאלה, הוא כבר התחיל לכתוב את התשובה."
" עם כל הכבוד, שאני רוכש לך אדוני", פנה אליו תוך נימוס ניכר
יוסי בן משה, השמש, עלי להעמיד אותך על טעותך. לאחר שאני נמצא
כל הזמן בחדר, כשכבוד הרב כותב את התשובה, אני מוכן  להישבע
לפני  ארון הקודש, שכבוד הרב אינו נוגע אפילו בספר, אלא  מוציא
את התשובה ישר מראשו. לא פעם אמר לי, שהראש הוא המחסן הטוב
ביותר של ספרי קודש ואף שודד אינו מסוגל לשדוד אותם ממנו, גם
אם יהרוג אותו."
"זה לא טבעי. זה.."
"אצל כבוד הרב זה טבעי. לא תאמין, שבין מתן תשובה אחד והשני,
הוא מעיין בספר, שמעטים בעולם מבינים את תוכנו. זה כמו אלוף
אשקוקי, המשחק בבת אחת עם כמה  מתחילים, קובע מהלך וממשיך
לקרוא ספר, עד שיריב יעיז לעשות מהלך."
"זה לא יאומן. אינני מאמין, שאליהו הנביא יושב על ידו ומכתיב
לו את  כל התשובות".
לא אליהו הנביא יושב על ידו, אלא יוסי בן משה, שמשו, הוא  לבדו
ניצב על ידו."?"
"אז אולי יוסי בן משה עוזר לו?" התלוצץ האיש.
יוסי בן משה הוא שמש ותפקידו של השמש לשרת את  הרבי, גם אם הוא
אינו מבין אף מילה מה כתוב בשאלה  ובוודאי לא  בתשובה של כבוד
הרב."
במשך שלושה ימים התנהלה ההתקפה על האיש, שקרא לעצמו רב , שנראה
בעיני 'המלומדים' ו'בני טובים' שלמדו בישיבות, כאוחז עיניים
בקרקס. אנשים היו משלמים בחפץ לב כסף רב לרב המקומי, שימציא
להם קושייה או שם, ש'הרב' לא ידע ויכשל. אחרי בעיות, שכל דיין
חייב היה לדעת, בא תורם של השמות, כגוןן אגרת בת מחלת, אוריאל
וסנדלפון. במקרה של  'אוריאל', רשם הרב בין רגע על פיסת הנייר:
"במדבר רבה ב,ט)  ולגבי 'סנדלפון" הסתפק  במדריך קצר: "חגיגה
יג!"
כשהשמש העיר את תשומת לבו של הרבי, שיש אנשים, שפונים  פעמיים
ואפילו שלו שפעמים  ומשלמים כסף תמורת שם מוזר, העלול להכשיל
את כבוד הרב, ציווה הרבי, שכל איש השואל אותו, ירשום מעל השאלה
את שמו וכן הורה לשמשו להודיע לאנשים, המחפשים שמות מכשילים,
אם במקום לשלם תמורת כל שם מכשיל כסף, יניחו לו, מתחייב הוא
תוך חודש ימים לחבר "ספר השמות", שיכיל שמות האל וכל שמות
המלאכים שלו, לפי א"ב ואז יוכלו בקלות למצוא את כל השמות
המכשילים והמוזרים.
"תוך חודש ימים?"  הביע את ספקותיו יצחק בדרשי, שהגיש כבר
לרבי שלוש פעמים שם מוזר, "קל מאוד להבטיח, אבל קשה מאוד
להצליח."
"יסלח לי אדוני שאעיז להעיר לו" פנה אליו בקול שקט, יוסי בן
משה, אבל בטח ידועה לאדוני האמרה: "מי שאינו מנסה - כלום לא
יעשה" ולגבי החרוזים, שכבודו חורז בקלות, כאילו נשפכו מתוך
השרוולים, נדמה לי, שלו הקדוש ברוך הוא היה חושב כל רגע על
חרוז מוצלח, לא היה בורא את העולם. תתאר לך אדוני, שהקדוש ברוך
הוא בשעת בריאת העולם, היה אומר: "יהי אור -לאדם  ולחמור!" זה
חרוז יפה, נכון? אבל כשאלוהים ברא את האור, לא היה עוד אדם
ובוודאי לא חמור, שנחוץ היה לו אור. ובגלל זה ציווה הקדוש ברוך
הוא בקיצור: "יהי אור" ויהי אור."
צחוק רם של הנוכחים קבע, מי משניהם ניצח בתחרות החריזה.
כאשר תם הצחוק, הביע אדון אלפי , שהיה רחוק מליצנות חבריו
וגישתם לרב, כבדרן בקרקס, את דעתו:
"רבותי, נסכים כולנו שאחרי שלושת ימי קרב, הובסנו כולנו, בלי
יוצא מן הכלל על ידי הרב, שאדון סובר הביא לביתו, על מנת שיהיה
חתנה של בתו, אבל כל מה שאנו יודעים על הרב, הרי פיסות נייר,
שעליהן אמנם כתב בכתב יפה את תשובותיו, אם אמנם לא עזר לו
מישהו. שמענו שהוא נוסף על היותו רבי, הוא מתעמק בח"ן, שהבקי
בתורה זאת מסוגל לבצע דברים, שאיש פשוט לא מסוגל  אפילו לחלום
עליהם. אם כן אני מציע, שנניח לפיסות הנייר, שהאיש הבלתי נראה
כתב אותן ובמקום תשובות  לקושיות יוצאות דופן, נבקש מכבוד הרב
שיצא מחדרו וידרוש ברבים, כמו כל רבני העולם."
"נכון. אדון אלפי צןדק. אנו רשאים  לבקש ממנו דרשה על כל נושא,
שיחפוץ."
"חוששני, שכבוד הרב לא יסכים לשאת דרשה" העיר בקול שקט יוסי בן
משה,
כל ימי חייו, היה מתרחק מהציבור הרעשני, מהופעות פומביות
והעיקר ממלים יפות והמלהיבות, שבהן רכשו דרשנים רבים את לבבות
השומעים."
"אין לנו צורך בהסברים שלך " התפרץ אדון עזריאל בן נתן, "שמש
אתה ודע את מקומך. לך לרב שלך ותודיע לו, שאנו אזרחי בדרש,
מכובדי ציבור, מבקשים ממנו שיצא החוצה וידרוש לנו דרשה!"
"אנו רוצים לשמוע דרשה, השומע אתה אדוני הרב!" קרא בקול רפ
יצחק בדרשי, תוך ביטחון, שהרב שומע אותו.
"דרשה! דרשה!" הוסיפו  אחרים את קולותיהם. שמעו  את הקריאות
העומדים בחוץ וכדי לסייע לאלה שבפנים  צבאו על חלון חדרו, דפקו
בו וקראו:"דרשה!"
באותו הרגע, בטרם החליט  השמש מה עליו לעשות, נפתחה לרווחה
הדלת ובה הופיע הרב, האוחז בימנו גליון נייר גדול, שעליו היו
מצויירים גלגלים חצויים, צלובים ועל ידם כתובות  לא מובנות.
עיני הרב ירו ברקים ובקול היסטרי פרץ בזעקה לא מובנת: "פיקא!
פיקא!  - פוקא!!"
עיני הרב הטילו אימה ופחד לא משוער בין הנוכחים. במקרה כזה
הורה הטבע להתפזר במהירות ולנוס מהמקום, אך רגליהם, ראה זה
פלא, הפכו לפתע למאובנות. היה משהו בעיניו, שנוסף על זעם,
הצביע על יאוש של האדם,שעקב התנהוגתם הפרועה, גרמו לו נזק. כמו
איש החולם חלום נעים ויפה שופכים עליו דלי מים קרים.עיניו, שלא
הביטו עליהם הצביעו שהוא  בא  ממקום המרוחק מאוד.
הראשון שהתאושש מהקיפאון היה אדון אלפי, שפנה אל חבריו:
"שמא יסביר לי מישהו, מה פשר המילים שאמר ובאיזו שפה הוא  פנה
אלינו?"
כאשר איש לא ענה לו, העיז יוסי בן משה, להסביר להם:
"רבותי הנכבדים, אני בור ועם הארץ בתורה הנסתרת, אך לא פעם
ביושבי לרגלי כבוד הרב, העזתי לשאול אותו והוא היה מסביר לי
בחפץ לב, כמו שאבא מסביר לילדו התמים.לפיכך אני מצטער
להודיעכם, שאין באפשרותכם בשום אוםן לעמוד בפני עומק
חוכמתו.הוא קרא לכאורה בלשון העברית והארמית, אבל בשלוש מלים
אלה, שאת פירושן  אנסה להסביר לכם, טמון סוד גדול  ונורא ,
שאסור לאלה, שגילו אותו  לגלות לרבים, רק מעט מן המעט.קחו למשל
רבותי את המילה 'פיק', שפירושה נקע  אבר החי ממקומו.לכם ודאי
ידוע הביטוי "פיק ברכיים", שנמצא, אם אינני טועה אצל הנביא
נחום, פרק ב'.אבל מהשורש 'פיק'  בונים אנו את המילה 'הפיק'
(הנפיק, בארמית), שפירושו : הוצא, הצמח, כמו  להוציא פרי ברכה
למיניהם,אבל איך זה מתקשר עם אדם? אין אף אחד ביניכם, שלא קרא
במשלי: "טוב יפיק רצון מיי" או "ואדם יפיק תבונה".שנים רבות
משתדל כבוד הרב להבין את "מעשה  מרכבה" ולהבין את פירוש תיאורו
של הכסא, שעליו יושב האל העליון
ולהתרומם מעל המציאות הצעקנית של הסביבה אל  ספירות עליונות,
כשהוא מתרחק מהעולם הזה, ממעיט באוכל, ממיין את שמות המלאכים,
שיכולים לעזור להם, יושב כולו מקופל ועיניו נישאות בלי הרף אל
הסוד הנורא והמסתורי ולפתע, כמו אבן שנזרקת על ידי פרחחים
לחלון, הוא נאור על ידי צעקה גסה והוא זועק תוך יאוש וכאב:
"פוקה!" -מכשול לב! ואל תתנו להם להוציא מחשבתם אל הפועל!" כך
בטח זעקו עשרת הרוגי המלכות נוכח האספסןף הרומי הצוהל ,שהתאסף
לראות איך יעמדו בסבלם נבחרי העם. בשם רבי ומורי מבקש אני מכם,
אנא חידלו  מבקשות וצעקות ולדרוש מכבוד הרב, שהוא רק בן אדם,
ולא יוכל בשום אופן לעמוד בהן. אתם רק מכאיבים לו, כשהוא  לא
עשה לכם שום דבר רע ואינו מבקש מכם דבר. ועכשיו, אנא, התפזרו
בשקט, איש איש לביתו וזכרו, שיש גם רבנים, גדולי דור, שאינם
סובלים פרסומת זולה, כמו סחורה זאת, שמפרסמים את טיבה, תוך
צעקות רמות  בשווקים. בשם  מורי ורבי -תודה לכם!"
כששמע אדון סובר את דרשתו העמוקה של  השמש, שספג כנראה מרבו את
התורה , רווח לו וצהל לבו.עתה היה בטוח בלי כל ספק, שהסחורה
שרכש באון מקרי היא משובחת. מה עוד שבתו היחידה לא פעם התבטאה:
"בל רבי " ואפילו "מון רבי!" (רבי יפה, רבי שלי!).הוא מיהר
והשיא  לו את הבת ואין להוסיף שבמשתה שערך בהזדמנות זאת השתתפו
כל  יהודי העיר, עשירים ועניים,מבלי לדבר על  נציגיהם הרשמיים
של הנסיך וההגמון.
מוקדם בבוקר אחרי החופה, כשראשם של באי הבית כבד מהיין המשובח
והם ישנים שנת ישרים, קם  רבי אברהם אבן עזרא והתחמק מהעיר.
שוב לבש את בגדיו הישנים, נעל את נעליו הישנות והקרועות
וכשהאסטרולב בתרמילו, יצא בדרך המוליכה לעיר הרחוקה, בה קיווה
לבלות את חג החנוכה המתקרב. הוא לא נטל עמו את כיס  מלא כספים,
שדחף לידו  העשיר ואפילו לא שיירי אוכל, שיכלו להספיק לו לשבוע
ימים. לאחר שההצגה נגמרה רצה עתה להיות, כמו תמיד, אחד מאלפי
הנוודים, המתהלכים בדרכי העולם ולקוות, שכמו תמיד, גם עכשיו
ימצא פתרון לרעב ,ידידו היחידי, שאף פעם לא עזב אותו והזכיר לו
תמיד, שעליו לדאוג דם לידידו האמיתי, המלווה אותו.