השמים.   אפורים.   סגולים.    שקיעה.    הלב.   אפור.  
אפור.   טעם אפור בין הלשון לחיך.    של פרידה.    ואבל.
כבר קיץ.     הסתנן לתוך המערכות שלנו בלי ששמנו לב.    עכשיו,
לפני שנה, קנינו את הכרטיס לרפובליקה הדומיניקנית. הייתה הרבה
התרגשות. טעם יותר כתום, אם אפשר לתרגם התרגשות לטעם. וטעם
לצבע.
כתום. זה מתקבל על הדעת, למרות שלפעמים אני לא יודעת אם
המחשבות שלי לגמרי בסדר.     אבל היה יוני, והקיץ כבר היה
סביבנו, ובתוכנו, וכתום זה צבע של שמש, וקרטיב משמש, צבע של
קיץ (אם אפשר לתרגם צבע לעונות).
אבל עכשיו אני הולכת פה, רחוב יגאל אלון, ליד בית הספר היסודי
בו למדתי. יש לי ענף ביד, ואני מקישה איתו על הסורגים.צליל
מתכתי צורם. יבש וריקני. אפשר שזהו לחן מקורי שלי.   ל א ט  ל
א ט   עוברת את בית הספר עד שנגמרים לי הסורגים. עכשיו חזרה.
מהר מהר מהר. לחן אפור. כמו קיץ.
יבש וריקני.
אני לא יודעת לאן אני הולכת. מילולית. גם מטאפורית.  אפילו
במטאפורית יש אפור.
זו, כנראה, תחילתה של תקופה מאוד עצובה.