כשאני חושבת
דברים קטנים, פזורים
בלי סדר מוחשי מדי, אבל יש משהו
המקשר ביניהם,
וכך הם חולפים בתוכי:
עיניים של גבר
נעוצות בה, הוא לא מבין - ילדה? אישה? חזקה? חלשה?
מיכלי
אומרת "אני רוצה שערן ישחק איתנו".
בדירה ההיא, שהייתה לי פעם בית,
אני כורעת ליד כלבתי, וערן אינו ניגש ללטף.
הידיים של ערן, צהריים, מלצ'ט, הוא שותק אליה:
'את יכולה להפסיק לפחד'.
הקול שלו, כדרך אגב, עונה לה, והוא קורא לה 'חמודה'.
תמונה, ובה הדוד אוחז באחייניתו התינוקת.
הוא, אין כל ספק, כבר מבוגר.
שני אנשים מהלכים ברחובות תל אביב, יום שבת,
כל הפיצריות סגורות.
שני אנשים יושבים באולם הקולנוע, הוא רועד מקור,
הוא מסרב להתכסות בסודרה.
רגליים ארוכות, נשיות, מול מראה, מתאמנות במלאכת הפיתוי,
מכוסות חבורות.
נערה יושבת מול מסך המחשב. היא קוראת מכתב. זה מכתב אהבה.
המילה אהבה אינה מוזכרת בו.
אבל הוא מזמין ומפתה, הוא מבטיח לקבל אותה כמו שהיא, הוא רוצה
ללמוד את כל מה שהיא יודעת, הוא מוכן ללמד אותה כמה דברים,
הוא שואל אותה אם היא קוסמת, הוא שואל אותה אם היא ילדה, הוא
אומר לה בואי אליי, חיכיתי לך,
אפיתי לך עוגה.
ילדה אחת
מתעוררת פתאום בלילה בידיים זרות
היא מלאת תשוקה
והיא מלאת פחדים.
אני אומרת "תיגע בי כאן"
אני חושבת "תאהב אותי".
הרף עין של עפעפיים עצומים, פוקחת שוב עיניים
רואה אותי
במראה הקטנה שלך
בפי מברשת שיניים מקציפה
אני מחייכת בשובבות
והולכת לטמון את מגבת המטבח שלך בין רגליי.
אחר כך עוד נצחק על כל זה.