הנה בא הכאב -
בתחילה עמום
וקהה מאוד, מסתמן בחיוורון
המפוחד שלי, מסתמן במחשכי ראשי.
ומתפשט לאיטו
בנפח גבולותיי, מתקרב ואופף את האישי.
כאב גדל ומתרחב, ונעשה
ברור יותר כל פעימה, הוא ממלא
אותי אל תוך הממשי.
נדמה לי שאני זוכרת -
דקירות עזות וחדות בחזי, בחזי בחזי -
הנה
בא הכאב המוחשי:
חזק מכל העקרונות,
נדמה לי שעכשיו אני זוכרת.
עכשיו, אני עוטפת אותו, ומשתחררת
מהנקי והשליו,
משתחררת
מהרך והאוהב,
מתמסרת אליו בכל מאודי הרב.
בא הכאב והוא אני.
ואיני מפחדת עוד שהוא יבוא ממש עכשיו.