זה לא שהשמיים כחולים יותר עכשיו,
או שהעננים מסודרים אחרת למעלה,
רק שחשבת שיש לך את הכל
מסודר בראש,
והכרת את העתיד שלך כל-כך טוב,
עד שלפעמים התחלת לחשוב
שהוא כבר קרה.
וזה לא שעכשיו המים יותר כחולים,
רק שבזמן האחרון
אתה לא יכול להוציא מהראש
את הבחורה הזאת.
אתה רואה את הפנים שלה בתוך הרוח,
ושומע את הנשימות שלה בתוך האור.
היא שרה לך, בתוכך, כשאתה מנסה לישון.
בזמן האחרון.
אתה כבר לא זוכר אם החיים התחילו
ביום שהכרת אותה,
או שהתעוררת
ביום שבו הלכה ממך, כמעט לבלי שוב.
לא הסתכלת בה כל-כך טוב עד שקמה ועזבה,
ולא הבנת שום דבר באהבה.
וכשהיא התרחקה ממך, הבנת
שאיתה, גם אתה עצמך התרחקת ממך.
אז, רגע של אימה, ועוד רגע - ידעת כבר -
היא חייבת לחזור.
כי בלעדיה, גם אתה אינך.
והיא חזרה, כעבור כמה ימים, חזרה
ובלבה מעגלים.
ובתוך עיניה אתה מסתכל עמוק,
ומוצא את המים, וזה לא שהם עכשיו יותר כחולים.
רק שנראה כי פניה מצטיירים לך
בהם אדוות אדוות.
וגם העננים מסתדרים למעלה - מציירים תקוות תקוות.
וזה לא שהאהבה עכשיו היא אחרת,
רק שאתה קצת מאושר יותר,
והיא כבר נשארת.