הפחד היבש המדברי הזה,
החסימה בקצות אצבעותיי.
עוד יום ועוד מסיבה, אולי סמים
(אני חושבת) יפתחו אותי
בחזרה אל המילים.
ואני חוזרת לבלוע בולים.
שאלוהים ייקח ממני
את האדישות הזו, שינער אותי,
אולי קצת אלכוהול (אני חושבת) יזרוק אותי
למאורות הבלבול.
רק לא להתעורר כל-כך שפויה כל יום,
רק לא לשכוח איך לחלום.
גם סיוטים אוכל - רק לא היובש הזה, שמדביק
לי את הלשון לחיך, את השפתיים לשיניים,
שמכריח אותי לחייך.
אני רוצה לכתוב שוב, לעזוב הכל, ליפול,
מצדי גם לפחד,
אני רוצה להבין פחות, או להעז להתאבד,
אני רוצה לתפוס את האימה והכאב בציפורניי
ולשלוף אותן בכוח החוצה מהחזה שלי, לקרוע את הבטן
להוציא את זה לאור,
ללדת את הטירוף ואת הבדידות הקיומית שלי
ולשיר להם, כדי שיירדמו בנחת ויחדלו לבכות.
אולי רק המכות (אני חושבת) יחשפו בי את העלבון,
זו התחלה טובה,
אולי אני קוראת לך, אולי אני
מתחננת לקצת אהבה
שתרטיב לי את הגרון.