העצים בוכים בשל התמתחות אינסופית של שורשיהם, המתארכים, על
מנת להיטיב לשמוע את דופק ליבה של האיילה הפוסעת על האדמה.
שרה, כמו זו הפעם הראשונה ששמעה את הקול השמיימי הבוקע מגרונה
ובמתינות אין קץ מתענגת עליו. ידייה מלוות את מיתרי קולה,
פותחות את שערי האורן המגלים את האופק החותר אל מעבר לסכר.
הייתה זו הפעם האחרונה שחשפה תאוות קולה בפני העלים היתומים,
פחוסי האוזן. משועבדת להבטחה שקולה לא יישמע עוד בשערי העיר
הקשה, היא סוגרת את השער בפניהם בעת הדימדומים, זמן תפילת
ההישרדות.