[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







תותי תותי
/
בזמן שישנת

זה היה לילה קריר. ישבנו מסביב למדורה מלחשת. רגע ארוך של
שתיקה.
רק רעש האש המפצפצת נשמע באוויר.
הסתכלתי על כולם במעין מבט חולף כזה. הם נראו לי מרוחקים.
כאילו הם לא כאן, כאילו קרה משהו, לכולם.
ראיתי שהוא הסתכל עליי באותו אופן בו הסתכלתי עליהם. ההבדל היה
שאצלו זה היה ממוקד. הוא הסתכל רק עליי.
הסתכלתי עליו חזרה, בלי מילים. יושבת בשקט, מול האש השורפת,
מחבקת את רגליי, מסתתרת מהקור.
המבט שלנו התחיל להפריע לי. אבל אסור לשבור מבט ממושך. המשכתי,
אך שיניתי את מבטי. אולי ככה הוא יבין שאני רוצה שיפסיק.
שמעתי את הרוח שורקת באוזניי. קצת מוזרה הייתה שריקתה של הרוח.
כאילו ניסתה לומר לי דבר מה.
ניסיתי להקשיב, היא המשיכה בלחישתה הלא אופיינית.
חשבתי אם גם כל השאר שמים לב. אם גם הוא שם לב.
עדיין הבטנו זה בעיני זו. הוא לא מש ממקומו.
לא ידעתי באיזה אופן לפענח את המבט שלו. בדרך כלל אני מצליחה
לפענח מבטים.
מישהו קם להוסיף עוד עצים למדורה. מזל, כי כמעט קפאתי.
המבט שלו כמעט צרם לי.
רציתי שיפסיק, אבל לא רציתי להפר את הדממה.
מזווית העין ראיתי מישהו מתקרב. התקווה שלי.
כולם שמו לב לבואו, כולם סובבו מבט לראות מי זה. כולם, חוץ
ממנו.
שמעתי קול מאחוריי קורא לי.
סובבתי את הראש. שברתי את המבט הממושך. יש גבול לאדישות.
אבל הוא לא הוריד ממני את המבט הספק מחמיא-ספק מפחיד שלו.
באמת שכבר לא ידעתי איך לפרש אותו.
התיישבנו שוב מסביב למדורה. שמעתי פלאק של בקבוק בירה נפתח.
זה היה הוא. המבט עדיין מופנה אליי.
כל כך התחשק לי בירה.
"אפשר?" שאלה די מבעסת כשאתה פותח בירה לעצמך.
הוא הביא לי אותה, בלי להזיז את עיניו אפילו מילימטר, ופתח עוד
בקבוק לעצמו.
הלכתי לשבת לידו.
אולי זו הרוח, אולי זה הריח המשכר קלות של הבירה. הסיבה לא
ברורה לי.
"אתה בא לסיבוב?" שאלתי. עדיין מסתכל עליי באותו מבט.
"אבל קר..." אדיש. הוא תמיד היה כזה אדיש.
"נו, זה יהיה קצר" ההזדמנות האחרונה שלו.
"טוב..." תודה באמת.
קמנו, עם הבירות ביד. ידעתי שהוא לא יצליח להסתכל עליי באופן
ממושך אם אהיה לצידו.
לא דיברנו, אבל לפחות הייתה לי הפסקה מהמבט שלו.
פתאום הוא הסתובב. הפנה את פניו אליי, כך שעמדנו מקבילים.
הפעם המבט שלו היה שונה. עדין, רך.
לא אופייני לו, עד כמה שהספקתי להכיר.
זה עשה לי חם, מסיבה לא מובנת.
"טוב, נחזור?" אין לי מושג למה קטעתי את ההרגשה הכל כך נעימה
הזו.
הוא לא ענה. רק המשיך להסתכל. באותו רוך.
הרגשתי מוזר. אולי זו הבירה שעלתה לי לראש.
הבירה, כן בטח. שתיתי רק חצי בקבוק.
הרגשתי מסוחררת, ראיתי מטושטש. הרגשתי זוג ידיים עוטף אותי.
הייתי מוגנת.
כשהתעוררתי הייתי על שמיכה ליד המדורה והוא צמוד אליי, משגיח,
אוחז בידי.
הסתכלתי עליו וחייכתי. הוא חייך בחזרה. הוא חייך! אף פעם לא
ראיתי אותו מחייך.
הקבוצה הצטמצמה. מאוד. נשארנו רק שנינו.
"מתי כולם הלכו?" שאלתי חלושות.
                                 "בזמן שישנת".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
תבינו בנים,
כוסיות זה פסה.
אנחנו הדור
החדש,
מכוערות יותר
רדודות יותר
וטיפשות
יותר...



כוסית מהזן
החדש. גם
אינטיליגנטית,
גם כוסית, גם
יפה וגם חושבת
שהיא מכוערת.


תרומה לבמה




בבמה מאז 15/10/06 1:33
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
תותי תותי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה