הולכת במעגלים סביב עצמי,
אובדת עיצות ודרכים,
לא יודעת איך להמשיך,
הכל מתערפל סביבי ומחשיך,

הולכת אבודה בחשיכה ללא פנס,
אין אור חיוור שייתן תקווה או רמז להמשך,
שקט מחריש אוזניים,
מתיישבת, מוותרת, נכנעת לשדים.

אני בודדה,
כל האנשים שהיו נעלמו ואינם,
הברחתי את כולם,
כולם נהפכו לצללים, רוחות מן העבר.

נחנקת מסרחון פתאומי,
מחפשת בואש ומוצאת רק את עצמי,
נשמתי מבאישה, הריח שיוצא ממנה עוטף את הכל,
אני אישה בזויה.

השנאה העצמית מתגברת עליי,
יצור ביצה נאלח,
לא זורם בי דם אלא רק רפש שעולה על גדותיו,
כל הטוב שהיה בי נעלם.

עייפה וחולה,
כל הפחדים מתגברים עכשיו,
שוב מתעלקת ונעשית אורחת לא רצויה,
לאן אלך עכשיו?

הדרך נעשית ארוכה וקשה,
אין לי ברירה אלא לעבור את ההר,
להמשיך הלאה לעבר הפתרון המיוחל,
צריך סבלנות, תכונה חסרה.

בלב כבד אני קמה,
לוקחת נשימה ושוב צועדת,
מתנערת מהרהורים,
האם הפעם אמצא את הדרך לחיים טובים?

נותנת לעצמי להנות מהספק,
שנאה עצמית מתפוגגת לעת עתה,
משחררת צעקת הבטחה לרוח,
אני אהיה בסדר!

הכל יבוא על מקומו,
עוד כמה צעדים והאור יחזור להאיר את הדרך,
ממלמלת לעצמי מנטרה אילמת,
אני אהיה מאושרת!