מבוסס על "הארי פוטר" של ג'יי-קיי רולינג
פרק 16-מתחת למים
למרות הפצרותיהם של המורים, קייטלין וחבריה לחוויות האחרונות
לא הצליחו להתגבר על חסרונם של סיריוס וקריסטין. גרוע מכך,
היה נראה שקייטלין וג'יימס מסרבים לחזור לשגרה, למרות
הבטחותיהם, עד שיידעו היכן סיריוס ומה עלה בגורלו, לפחות. הם
היו מפסידים הרבה שיעורים ובילו את אותן שעות בישיבה משותפת
ושקטה בחדר השינה של הבנים או בחדר המועדון. אם כבר הופיעו
לשיעור, היו יושבים ומקשיבים בשקט, לא עושים דבר שנאמר ולא
פוצים את פיותיהם. מפעם לפעם היו מנסים לילי ורמוס לדרבן את
חבריהם ללמוד, אך למעשה, גם הם לא ממש היו מרוכזים.
"טוב, אני מוותרת!" קראה לילי בייאוש, בשעה שישבו כולם בחדר
המועדון בערב שקט אחד, "אני לא מסוגלת לחשוב על דבר מלבד
קריסטין וסיריוס."
קייטלין חייכה חיוך מריר ומשכה בכתפיה. ג'יימס, שישב לצידה של
לילי על הספה, הניח את ידו על כתפה.
"יהיה בסדר," הוא אמר בשקט. לילי חייכה וסגרה את ספר
הכשפומטיקה שלה.
"נראה לי שאני הולך לישון," אמר פיטר, שרוב הזמן שתק ולא אמר
דבר, "אני ממש מת מעייפות."
"לילה טוב," אמר רמוס ופיטר נעלם במעלה המדרגות.
"איזו שנה מחורבנת," אמרה אמילי, דמעות עומדות בעיניה. היא
ישבה לצידו של רמוס, ראשה שעון על כתפו וידו מחבקת את כתפה
שלה.
"לא צריך להגזים... היה כיף עד סוף הטיול הזה, לא?" אמר רמוס,
אבל לא היה נראה שהוא חושב כך באמת.
"הטיול הזה היה טעות אחת גדולה," אמרה אמילי בעצבנות, "וכל מה
שקרה היה באשמתי!"
"תגידי לי, אמי, את נורמלית? איך הגעת למסקנה שזו אשמתך?"
תהתה קייטלין.
"כי אני יזמתי וארגנתי את הטיול, זה היה רעיון שלי!"
"וזה הופך את העובדה שאוכל-מוות רצחני ניסה להרוג אותנו
לאשמתך? מה, את וולדמורט ולא ידענו?!" קרא ג'יימס והוסיף חיוך
בסוף המשפט. רעד עבר בין היושבים ושתיקה נפלה.
כעבור כמה שניות של שקט, פרצו כולם בצחוק משחרר שהיה נראה
נחוץ מאוד. כשנרגעו, חשו הרבה יותר טוב.
"תודה," אמרה אמילי בשקט. כולם הנהנו בחיוך ורמוס אף הדביק לה
נשיקה על המצח. היא הסמיקה מעט וחייכה.

סיריוס התעורר מכאב ראש חזק ונדהם לגלות שהוא נמצא במדבר
אינסופי. הוא לא זכר דבר מהרגע שהאוטובוס בסקוטלנד התפוצץ
ובטח שלא היה לא מושג איך הוא הגיע למדבר הזה, שנראה לו מוכר
מאוד, באופן מוזר.
מבלי לחשוב תחילה, הוא קם על רגליו והחל ללכת לכיוון שהיה
בטוח ששם יימצא עזרה, אך לא ידע למה. היה חם, אבל מדיי פעם
ניתן היה להרגיש בריזה נעימה, כאילו אי שם במרחק יש ים או
נווה מדבר.
לפתע, ללא כל אזהרה, כף יד כבדה ומחוספסת הונחה על כתפו וגרמה
לו לקפוץ בבהלה, ולהסתובב כששרביטו מכוון על אדם לבוש בבגדי
גלדיאטור ועל ראשו קסדה שכיסתה את פניו.
"סיריוס בלק, בית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות," אמר האיש
בקול דומה מאוד לזה של סיריוס.
"איך אתה יודע מי אני?" קרא סיריוס. האיש צחק והסיר את קסדתו
לקול תדהמתו של סיריוס,"ס... סיירוס?!"
סיירוס הנהן בחיוך.
"אתה נראה כאדם הזקוק לעזרה, סיריוס," הוא אמר, עדיין מחייך.
סיריוס לא אמר דבר.
"בוא איתי. נשב במקום מעט מוצל ותספר לי מה קרה לך ואיך הגעת
לכאן... שוב," אמר סיירוס והוביל את סיריוס לכיוון המקום ממנו
נשבה הרוח. הם הלכו הרבה זמן, אך סיריוס היה מסוקרן ותהה לאן
הם הולכים, ולא הרגיש עייפות כלל.
כעבור כמה שעות ארוכות של הליכה, כשהשמש כבר הייתה בכיוון של
שקיעה, ראה סיריוס לתדהמתו נווה מדבר. כמה דקלים גדולים הטילו
צל רב על החול ואגמון קטן של מים היה ביניהם. אוהל בדואי גדול
היה קרוב למים ואישה מוכרת בשמלה לבנה יצאה ממנו.
"נחמד לראותך שוב, סיריוס," אמרה קטלינה בחיוך רחב, "בוא. אתה
בודאי רעב וצמא, ויש כאן אוכל בשפע."
היא הובילה אותו לאוהל והורתה לו לשבת על המזרונים הנוחים
שהיו ליד כיריים מאולתרים. ריח של תה עלה מהקומקום שהונח שם.
"איך השגתם את כל הדברים האלה?" תהה סיריוס.
"אל תשכח יקירי, שאנחנו קוסמים," ענתה לו קטלינה, מניחה לפניו
מגש כסוף גדוש באורז צהבהב ועוף.
"תודה רבה," אמר סיריוס והחל לאכול. רק באותו הרגע קלט כמה
רעב היה. קטלינה הביטה בו בחיוך שבע רצון. סיירוס התיישב
לצידה.
"ובכן, סיריוס, ספר לנו מה קרה לך מאז פגישתנו האחרונה," הוא
אמר, מביט בנער שנראה כאילו היה בנו בסקרנות רבה.
"טוב, קרו הרבה דברים מאז... אוכלי מוות שרפו את בית הספר ואז
יצאנו לחופשה מאולתרת בגלל זה. אמילי הציעה שניסע לסקוטלנד,
לראות את המפלצת באגם לוך-נס..." החל סיריוס לספר. סיירוס
וקטלינה הקשיבו בדריכות כשהסביר ותיאר את כל קורותיהם בטיול.
"ואינך יודע מה עלה בגורל חבריך?" שאלה קטלינה בדאגה.
"לא. ברגע שהאוטובוס התפוצץ איבדתי את ההכרה והתעוררתי באמצע
המדבר," ענה סיריוס.
"הסבר לי, מהם אוכלי המוות שהזכרת?" התעניין סיירוס.
"אלו אנשים שתומכים בוולדמורט, קוסם אפל שמנסה להשתלט על
העולם ולהרוג את כל מי שאינו טהור דם. למרות שישנה שמועה שהוא
עצמו אינו טהור," הסביר סיריוס בשטף, "הם כמו צבא."
"ואתה חושב שאחד מהם יכול היה לגרום לפיצוץ האוטובוס
בסקוטלנד?" שאל סיירוס. סיריוס הנהן.
"אני דיי בטוח שזה אחד מהם. אדם בשם סיימון. הוא התחזה לג'ון
גריפינדור, צאצא של גודריק או משהו כזה, וניסה לגרום לנו
להביא אותו לאגם לוך-נס כדי שיוכל להסיט את המפלצת המפורסמת
לצד האפל," ענה סיריוס.
"הבנתי. טוב, עכשיו כאשר אנו שבעים ומעודכנים, זה זמן לישון.
אתה בודאי תשוש," אמרה קטלינה בחום. חיוכה היה, כמובן, חיוכה
של קייטלין, והדבר גרם לסיריוס לחשוב עליה. הוא קיווה בכל
ליבו שהיא בסדר. למעשה, הוא קיווה שכל חבריו בסדר. הוא אפילו
חשב על לילי לרגע קט.
קטלינה סדרה מזרן נוח למענו בפינה חמימה של האוהל והביאה לו
בד עבה וחם להתכסות בו, שכן המדבר היה מאוד קר בלילה.
"תודה רבה, קטלינה," אמר סיריוס, והחיוך שעל פניו היה מאולץ.
קטלינה הבחינה בכך.
"אל תדאג, סיריוס. חבריך בסדר, הם בחיים," היא אמרה בשקט.
"איך את יודעת?"
"זו מעין הרגשה פנימית שכזו... מחר נתחיל במסע לעולם שלך,"
ענתה קטלינה ובזאת הלכה משם, נעלמת מעבר לאוהל.

השמיים החשוכים היו מנוקדים באלפי כוכבים והירח היה מלא עד
החצי והשתקף במי האגם. קייטלין, לילי וג'יימס הלכו לאורך הגדה
בשתיקה. לפני כחצי שעה הם השתמשו בגלימת ההיעלמות של ג'יימס
על מנת להתגנב אל אדמות בית הספר ולהסתובב בחוץ. הם רצו לקחת
אתם את רמוס ואמילי, אבל הם חששו שהגלימה לא תכסה את כולם
ורמוס נרדם לפני שהספיקו לשתף אותם בתכנית.
"אני לא יודעת להחליט," אמרה לילי בהביטה אל הירח, "אם הוא
עצוב או שמח."
"הוא לא עצוב ולא שמח..." ענה לה קולה המרוחק של קייטלין.
לילי הביטה לאחור וראתה כי חברתה נעצרה. היא תפסה בידו של
ג'יימס על מנת שיעצור גם הוא.
"מה קרה, קייט?" הם שאלו פה אחד כשהגיעו אליה.
"לא יודעת. חשבתי שראיתי שם משהו, בתוך המים," היא אמרה
והצביעה אל המרחק.
"זה בטח היה-" החל ג'יימס לומר, אך קייטלין קטעה אותו.
"לא. זה לא הדיונון."
ג'יימס משך בכתפיו.
"אז מה את חושבת שזה?" שאלה לילי. קייטלין לא ענתה מיד והביטה
במים כמנסה לגרום לדבר ההוא להופיע שוב.
לפתע, ללא כל אזהרה, הופיעה בת-ים יפהפיה מעל פני המים בקפיצה
גבוהה ונחתה בחזרה, מתיזה מים לכל עבר.
"זו בת-ים! בת-ים, קייט!" קראה לילי בהתלהבות.
"והיא ממש לא נראית כמו שאר בני-הים באגם הזה..." אמר ג'יימס.
"מה כוונתך?" שאלה קייטלין, מסירה את עיניה מהאגם ומביטה בו
בעניין.
"שהיא לא סתם בת-ים," אמר ג'יימס.
בת-הים קפצה שנית ושלישית, מתקרבת אליהם בכל קפיצה. לבסוף
הופיעה מעל פני המים מולם. קייטלין פלטה קריאת הפתעה. בת-הים
בעלת הסנפיר הירוק והצדפות הגדולות שכיסו את חלקה העליון
ושיערה הזהוב והארוך גולש על כתפיה, הייתה למעשה...
"קריסטין?!" קראה לילי בפליאה מהולה בחוסר בטחון. קריסטין
חייכה.
"זו אני," היא אמרה בקולה השליו והשקט, עיניה הכחולות
והעצובות מהוות ניגוד לחיוכה הרחב.
"איך את יכולה לדבר בשפת האדם?" תהה ג'יימס.
"כיוון שאני חצי אנושית, ג'יימס," ענתה לו קריסטין, "לא
נולדתי לבני-ים, אם כי לבני אדם. קסם הוטל עליי."
ג'יימס הנהן בהבנה ושתיקה נפלה. לבסוף הייתה זו בת-הים ששברה
אותה.
"אז... כולם שלמים ובריאים?" היא התעניינה. קייטלין הרכינה את
ראשה במטרה להסתיר את הדמעות שעלו בעיניה. ג'יימס לא אמר דבר.
"כולם מלבד סיריוס, שכרגע נמצא בגדר נעדר. אנחנו לא יודעים
איפה הוא ומה קרה לו," ענתה לילי. קריסטין נראתה מודאגת. היא
דיברה ישירות אל קייטלין.
"צר לי, קייט. אני מקווה מאוד שהוא בסדר וישוב בקרוב. יותר
מכך, אני מאמינה שזה יקרה," היא אמרה בשקט.
קייטלין הביטה בה בחיוך אסיר תודה.

סיירוס העיר את הנער הישן עם שחר. סיריוס התקשה להתעורר,
בעיקר לאור העובדה שלכמה רגעים הוא לא זיהה את הקוסם שמעליו
ואת המקום שבו היה.
"כדאי שתקום. אנחנו יוצאים ממש עוד מעט. דרך ארוכה לפנינו,"
אמר לו סיירוס ונעלם מאחורי האוהל. סיריוס שמע קול גמל ותיאר
לעצמו שסיירוס הלך לטפל בתחבורה שלהם. הוא קם על רגליו ויצא
מן האוהל הבדואי הגדול. קטלינה, שישבה ליד מדורה קטנה והכינה
תה, הבחינה בו בחיוך.
"בוא, יקירי. הכנתי לנו קצת אוכל. לא טוב לצאת למסע על בטן
ריקה," היא אמרה בשמחה. סיריוס התיישב לצידה ונמנע ככל יכולתו
מלהביט בה. היא וקייטלין היו דומות כשתי טיפות מים והדבר
הגביר את געגועיו. קטלינה ידעה כיצד הרגיש ולא אמרה דבר, רק
השתדלה לעזור לו כמה שיותר.
הם יצאו לדרך כעבור כמעט שעה, רכובים על גמלים. סיריוס היסס
בהתחלה. נכון, כשהיה בן תשע ניסה את מזלו ברכיבה על סוסים,
אבל הוא לא היה בטוח שהוא זוכר משהו, ורכיבה על גמל הייתה
שונה לגמרי. לבסוף השתכנע שזו אכן הדרך היחידה והמהירה והחליט
לנסות את מזלו. כעבור שעה של רכיבה איטית הוא השתלט על העניין
והחל להנות מהמסע. התקווה שבסופו יגיע הבייתה, או יותר נכון
לבית הספר, חיזקה אותו.
"לאן אנחנו רוכבים, סיירוס?" הוא שאל.
"לחפש את ים המעבר," ענה סיירוס.
"ים?" שאל סיריוס בחוסר אמונה, "במדבר?"
"כן. סופו של המדבר הזה בחוף ים. באמצע הים קיים מעבר נוסף
בחזרה לעולמך... אך אני עדיין מעוניין לדעת איך הגעת לכאן,"
אמר סיירוס.
"אני לא יודע. אולי סיימון, בזמן הפיצוץ, שלח אותי לכאן..."
הרהר סיריוס.
"או שאולי היה זה מנגנון הגנה שאתה, לא במודע, או אחד מחבריך,
הפעלתם," הוסיף סיירוס את דעתו. סיריוס לא אמר דבר, רק חשב על
כך עמוקות.
"אם היה זה אחד מחבריי," הוא אמר לבסוף בקול מהורהר, "מדוע זה
פעל רק עליי?"
"אדם בגילך אינו מספיק חזק כדי לפתוח מעבר שיחזיק הרבה זמן,
ואם הקסם הופעל שלא במודע, מן הסתם המפעיל לא יוכל להשתמש
בו."
"האם ים המעבר הזה רחוק מכאן?" שאל סיריוס.
"יום אחד של רכיבה, מקסימום יומיים," ענתה לו קטלינה, שעד כה
הייתה שקטה ולא אמרה דבר בנוגע לדעותיה על הגעתו של סיריוס.
סיריוס חייך בשמחה. זה לא הרבה.

"האם תישארי כך לנצח, קריסטין?" שאלה קייטלין. היא, לילי
וג'יימס וישבו עתה על הגדה יחד עם קריסטין, שיצאה מהמים להיות
לצדם.
"אני לא יודעת. מלך בני-הים אמר שזה בלתי אפשרי שאשאר כך כי
בתוכי אני אנושית. הוא אמר שצריך למצוא את הקסם שיעלים את
סגולות בני-הים שיש לי," ענתה קריסטין.
"אני מבטיחה שנברר על כך," אמרה לילי בנחישות. ג'יימס הנהן.
"נבדוק בכל ספר אפשרי, ואם נצליח, נדבר עם דמבלדור. הוא בודאי
מבין בכך יותר מאתנו," הוא הוסיף. קריסטין חייכה.
"תודה, חברים. ובנתיים, אני רוצה שתבואו איתי לביתי החדש."
לילי וג'יימס הביטו זה בזו בהיסוס והרמת גבה, אך קייטלין
התלהבה.
"להיות בממלכת בני הים! אין נפלא מזה. אני אבוא, קריסטין!"
שתיהן הביטו בלילי וג'יימס.
"אלוהים אדירים! זו הפעם הראשונה שאני רואה אתכם מסכימים זה
עם זו!" קראה קריסטין. ג'יימס ולילי צחקו במבוכה, האחד מסמיק
יותר מהשני.
"טוב, נבוא אתכן," אמר ג'יימס לבסוף.
"אז... איך אנחנו הולכים לנשום מתחת למים?" שאלה קייטלין
בסקרנות.
"אנחנו הולכים להשתמש בצמח שנקרא אצות זימיזים. אלו אצות
שיתנו לכם זימים וקרומים בידיים וברגליים, כך תוכלו לשהות שעה
בדיוק מתחת למים," ענתה קריסטין, "והמזל גדול שהם צומחים בשפע
בתחתית האגם ואיש לא יודע על כך!"
היא הושיטה לכל אחד מהם חופן של מה שנראה כמו תולעים ריריות
ומגעילות והיה לו ריח חזק של ים.
"אתם צריכים ללעוס את זה," אמרה קריסטין. קייטלין הכניסה את
החופן לפיה ולעסה ללא היסוס. יצר ההרפתקנות של ג'יימס גבר
עליו במהרה, ולילי, שלא מיהרה להשאר מאחור סתמה את אפה, עצמה
את עיניה והכניסה את הזימיזים לפיה.
עד מהרה שחו השלושה בקלות בעקבותיה של קריסטין לעבר ממלכת
בני-הים.
קייטלין הביטה מסביבה בזמן ששחתה. למרות שבחוץ היה חשוך, האגם
הואר באור כחול נוגה ועדין, שכנראה נבע מהאגם עצמו. קייטלין
התאהבה בעולם שמתחת למים מיד. כה יפה ומיוחד. האצות והצמחים
שמסביב, והדגים ששחו לצידם. זה היה כמעט כמו הים הגדול.
הם לא יכלו לדבר ביניהם וקריסטין, שמתחת למים יכלה לדבר רק
בשפת בני הים, נאלצה לסמן להם את שרצתה לומר. לבסוף, כשהגיעו
לסבך של אצות וצמחי מים, סימנה להם בידה לעצור.
הם נעצרו לצידה והיא הסיטה מעט את האצות. קריאות הפליאה שניסו
השלושה להוציא הפכו לבועות גדולות שיצאו מפיהם.
לפניהם התגלתה ממלכת בני הים.
הכניסה לארמון, כנראה, הייתה שני עמודי אבם גדולים ששני
שומרים הוצבו עליהם. כעת הבינה קייטלין על מה דיבר ג'יימס.
בני הים האלו לא נראו כל-כך אנושיים כמו קריסטין. הם היו, לא
הייתה לכך מילה אחרת, מכוערים. הם לא ראו את החבורה שהתחבאה
מאחורי הסבך, וקייטלין חשה הקלה בשל כך כיוון שפניהם חמורי
הסבר הפחידו אותה, ועוד יותר מכך, הם החזיקו חניתות גדולות
בידיהם.
קריסטין סימנה להם לבוא אחריה. הם שחו בקלות לעבר העמודים
ועברו אותם ללא בעיות מצד השומרים, אך קייטלין שמה לב כי
מבטיהם בארבעה היו מלאי זלזול. היא ניחשה שקריסטין התקבלה
ביניהם רק כי דמבלדור כנראה דיבר עם מלכם והיא הייתה אנושית
מדיי לטעמם.
קריסטין סימנה משהו שחבריה הבינו כבקשה לבוא לפגוש את המלך,
אך ג'יימס סימן על שעונו כי זמנם אוזל. רוב השעה שלהם בוזבזה
על שחייה למעמקי האגם. קריסטין הנהנה, אם כי נראתה מעט
מאוכזבת והם החלו לעשות את דרכם מעלה לכיוון שפת האגם.
כשיצאו מבעד לסבך נוסף בדרכם, צל חלף מולם. לא היה צורך בהסבר
או סימן כדי לדעת שזה הדיונון הענק. הם כלל לא רצו לפגוש בו
ולכן מיהרו לשחות, מביטים לכל הצדדים ובכל סימן תזוזה, התחבאו
בין האצות הגבוהות. כשלבסוף עלו מעל פני המים, היה זה כבר
לאחר שחייה מאומצת ללא אוויר.
קייטלין, לילי וג'יימס התיישבו על הגדה, מתנשפים. קריסטין
חייכה אליהם.
"תודה שבאתם איתי, זה היה לי חשוב," היא אמרה.
"שמחנו לבוא. צר לנו שלא ראינו יותר ושלא הספקנו לפגוש את
המלך," אמרה קייטלין.
"לא נורא, תמיד תוכלו לבוא שוב. עכשיו כדאי שתלכו בחזרה לטירה
לפני שתסתבכו בצרות. שוב."
ג'יימס גיחך אבל הודה שהצדק איתה.
"נתראה, קריסטין. אנחנו נמצא את הקסם שיחזיר אותך," אמרה לה
לילי. קריסטין נופפה להם לשלום וצפתה בהם בלכתם עד שנעלמו
מעיניה. אז צללה ונעלמה במי האגם.

השמש המדברית החלה לשקוע והשלושה עוד לא ראו סימן לכך שהים
היה קרוב. בחום לא התחלף ברוח ים והמדבר נמשך ונמשך, אך
סיריוס לא התייאש. קטלינה אמרה שזה עשוי לקחת יומיים. מחר הם
בודאי יגיעו כבר.
כשחושך החל לרדת, הודיע סיירוס שכדאי שלא ימשיכו לרכב בחושך
כי הם עשויים לאבד את כיוונם. קטלינה טענה שאם יישנו, יקומו
ולא ידעו היכן הוא הכיוון הנכון כי אין שום הבדל בין חול
ממזרח וחול ממערב. לבסוף הציבו חץ מכושף בעזרת השרביט של
סיריוס, שהורה על הכיוון בו הלכו כל היום.
סיירוס הדליק מדורה קסומה בעזרת לחש עתיק, כפי שהיה נראה
לסיריוס, והם אכלו מעט מן האוכל שהביאה קטלינה. סיירוס שמר
כששני האחרים הלכו לישון וסיריוס התעקש להחליף אותו באמצע
הלילה. לאחר ויכוח ארוך ושקט, על מנת לא להעיר את קטלינה,
נכנע סיירוס לשינה. סיריוס מצא את זמן השמירה שלו כזמן מצויין
לחשוב על כל מה שלא יכל לחשוב עליו עד עכשיו. הטיול, הפיצוץ,
חבריו. הוא דאג להם. אילו רק ידע מה עלה בגורלם! יותר מהצורך
לראותם, הפריעה לו אי-הידיעה, אבל דבריה של קטלינה לפני
יומיים הרגיעו אותו מעט. אם היא מרגישה שקייטלין, תאומתה
בעולמו כביכול, בסדר, כנראה שהיא באמת בסדר. הם בטח בבית הספר
עכשיו. סיריוס תהה אם הם יודעים מה עלה בגורלו, אם הם מחפשים
אותו או שהם בכלל לא יודעים היכן להתחיל. האם דמבלדור יודע על
מה שקרה? הוא הניח שכן. מותו של ג'ון גריפינדור לא ייעלם
מעיניו לאורך זמן, אם בכלל. אז עלה במוחו עניין הגעתו שוב
למדבר, לסיירוס וקטלינה. מי מחבריו הפעיל את המעבר לכאן? הוא
ידע בתוכו שזה לא היה הוא בעצמו, גם סיירוס רמז לכן בשיחתם.
למרות שלא ידע מי מהם זה היה, הודה לו או לה מקרב ליבו.
כשיחזור, הוא ינסה לברר.
מבלי ששם לב איך הזמן עובר, השמיים החלו להתבהר והשחר עלה.
מאחוריו התעוררו סיירוס וקטלינה והביטו סביבם. החץ עוד הורה
על הכיוון של היום הקודם.
"בוקר טוב," אמר סיריוס בחיוך.
"בוקר טוב," החזירה לו קטלינה בחום והחלה להתארגן ליציאה.
לאחר ארוחת בוקר חטופה, הם שוב יצאו לדרכם.
הם רכבו והשמש צרבה את עורם. היה חם, אך הם לא עצרו לרגע את
הגמלים ודאגו לשתות מספיק על מנת לא להתייבש. בשעות הצהריים
הלוהטות החל הייאוש להתקיף את סיריוס והוא עמד לבקש שיעצרו
למנוחה כשמשב נעים של רוח הכה בפניו. לא סתם רוח מדברית, אלא
רוח מהולה בריח ים משכר.
ים המעבר.
"אנחנו ממש קרובים, סיריוס," אמרה לו קטלינה בשמחה, ואכן,
כעבור לא יותר משלוש שעות של רכיבה איטית, הם נעצרו. סיריוס
לא יכל לבלוע את חיוכו למראה הים הכחול המתפרש לפניהם.
שם באמצע נמצאת דרכו הביתה לחבריו. ממש קרוב ובהישג יד. בראשו
עלתה שאלה נוספת כעת.
"איך אנחנו מגיעים למעבר?" הוא שאל את שני הקוסמים.
סיירוס הורה לגמלו להתיישב וירד מעליו. קטלינה וסיריוס ירדו
גם הם. סיירוס הצביע על החוף, מסב את תשומת לבו של סיריוס
לסירה לא קטנה בעלת משוטים כבדים שנחה על סף המים. מפרש קטן
התנוסס על התורן. הסירה נראתה עמידה למדיי.
"זו סירה קסומה," ענתה קטלינה, כאילו קראה את מחשבותיו של
סיריוס.
"קדימה. לא כדאי לבזבז זמן יקר," דחק בהם סיירוס. הם העמיסו
את צידתם על הסירה וסיירוס תפס במשוטים בכוח רב. בלי להשתהות
יתר על המידה, הם החלו לשוט על פני המים.
"כמה זמן עלינו להפליג עד שנגיע למעבר?" שאל סיריוס.
"אם מזג האוויר יהיה לצידנו, שבוע," אמרה קטלינה, מביטה במים
בחיוך שליו וטובלת את כף ידה בהם.
"ואם מזג האוויר לא יהיה לצידנו?" שאל סיריוס בדאגה קלה.
שבוע לא היה הרבה מדיי, אבל זה בהחלט היה מספיק זמן כדי לבלות
על סירה כזו פתוחה.
"אז זה ייקח משהו כמו שבועיים," ענה לו סיירוס, שעסק בהנפת
המשוטים הכבדים.
סיריוס חייך לעצמו כשחשב על שיבתו הביתה. שבוע, מקסימום
שבועיים.
המשך בקרוב...