ההלוויה של הלב שלי הייתה באמת מרגשת
אפילו הזלתי דמעה
היה שם זה
והוא
הזה שיהיה
וההוא שהיה
גם היא
אבל היא אף פעם לא היוותה יותר מדי משמעות
גם הוא לידה החזיק לה יד ולחש לה כמה מילים באוזן
היא חייכה
והיה לה ברק בעיינים
כמו שלי היה פעם
חייכתי, איזה כיף שאנשים מאושרים בהלוויה
ועוד של הלב שלי.
התקרבתי אליהם, הוא השפיל מבט, נתן לי יד
ואמר שהוא משתתף בצערי
אמרתי לו שזה בסדר... זה לא כזה נורא, זה קורה לכולנו בסופו
של דבר
אז מה אם אצלי זה היה טיפה מוקדם?
אחרי זה הלכתי הצידה,ישבתי על אבן, זה היה קצת כואב, אבל כבר
למדתי להתמודד עם כאבים.
הוצאתי את הקופסה, וגיליתי שנותרה שם סיגריה אחרונה,
התלבטתי אם להדליק אותה או לא...
תמיד אומרים שסיגריות אחרונות צריך להשאיר למצבי חירום...
אבל אז חשבתי לעצמי... זאת ההלוויה של הלב שלי, במקום כלשהו
אפשר להגדיר את זה בתור מצב חירום.
היו מסביבי המון עצים, ושלוליות, וריח של אחרי גשם חזק ששטף
את הכל
היו לי גפרורים, וטפטוף התחיל לרדת, מה שהפך את המצב להרבה
יותר
פסטורלי, חבל שאף אחד לא הביא מצלמה להלוויה של הלב שלי,
הם היו יכולים אחרי זה לפרסם את התמונות באיזה אתר זול.
נשפתי עשן מתוך הקפוצ'ון שכיסה לי את כל הראש, הרגשתי יפה.
הוא, שהחזיק להיא את היד, התקרב והתיישב לידי, זה קצת כאב לו,
אבל הוא כבר למד להתמודד עם כאבים.
הוא ביקש סיגריה, אמרתי לו שזאת הייתה הסיגריה האחרונה שלי.
נתתי לו כמה שאכטות,
כל שאכטה הרגשתי כאב מוזר
בחזה, בתוכו עמוק.
לב?
לא...
זה לא הגיוני,
עוד שנייה קוברים אותו עמוק מתחת לאדמה.
לא הספקתי לחשוב על זה יותר מדי כי אז גם היא התקרבה,
עם הברק בעיינים, הוציאה קופסה חדשה לגמרי ונתנה לו סיגריה.
ישבנו שלושתינו, אני עם הסיגריה שלי
והם ביחד עם הסיגריה שלהם
הסתכלתי איך לאט לאט מורידים את הארון קבורה הקטן והמרובע
לתוך האדמה
ולאט לאט הכאב נעלם...