לילה.
"מה אתה אומר? אחרי שבוע של התבשלות כדאי להוריד נעליים?" שואל
אסף את חופש.
"עזוב שטויות, אומנם נרגע קצת אבל לך תדע מאיפה הם יבואו
הלילה" חופש עונה. ברנש מבוגר הוא ובריא יותר ממני. בעבר היה
מפקד צוות בסיירת וכעת הוא איתי בחפ"ק הקצינים של גדוד הסיור.
"אני עדיין לא מבין למה באת. אתה לא חייב כבר" אני שואל את
חופש שכבר מזמן עבר את גיל החובה למילואים, "ואם כבר אז תישאר
מאחורה בארץ".
"נראה לך שאני אשאיר פה ילדים כמוך להתרוצץ בלבנון? צריך מישהו
שישגיח" עונה לי ושם את האפוד מתחת לראש, ככרית.
"תראה! תראה איזה רובה מים גדול" אומר לי אסף ומאיר בפנס על
הרובה שמצא בדירה. "שהייתי קטן תמיד חלמתי שיהיה לי רובה מים
כזה" ובעודו מדבר משפריץ עלי זרנוק של מים שנשארו ברובה. "איזה
ילד בר מזל הוא בטח, תראה אפילו יש להם קסדה שבאה יחד עם
הרובה, ממש ערכה שלמה". אני רואה את המתח בפנים שלו. השהות
בלבנון משאירה אותו עם המון מתחים.
"אסף, עם אקדח כזה אפשר להיות רגועים" אני מרגיע בחיוך.

מהצד השני של החדר אסף לוחש לי "מחר בבוקר הקפה עלי, נשב, נשתה
קפה כך שיהיה לנו בוקר טוב. בוקר טוב לבנון!".
אני שוכב לישון, אם אפשר להגדיר זאת שינה. היתושים לא מפסיקים
לרגע, אני מנסה לשים עלי שמיכה אבל חם מדי. זה או חום או
עקיצות. אני בוחר בעקיצות.

ירייה.
אני מייד פותח עיניים, עוד לא קרה שהתעוררתי מהר כ"כ. אני מביט
בחדר שבו נרדמתי אמש. זה מאוד מוזר להתעורר במקום שאפילו לא
ראית איך הוא נראה באור. שעות בוקר ראשונות, אור ראשון נותן
לנו מראה של המקום בו ישנו. חדר ערבי טיפוסי עם תקרה גבוהה
ושטיחים המכסים את הקירות. על אחד הקירות תמונה של נסראללה.
מימיני אני רואה את אסף נועל נעליים ומקלל "ססמק! ביום היחיד
שאני מוריד נעליים הם באים! ססמק! למה עשו את הנעליים הצבאיות
כ"כ מסורבלות לנעילה!"
מעל לראשי נמצא בוטן, רוכן על החלון ששימש כעמדת השער והתצפית
שלנו. "תעלו על אפוד וקסדה! אבל בשקט, לא הספקתי לראות אותם"
לוחש לנו בוטן.
ואז חופש נכנס לחדר, עם ציוד מלא עליו "קדימה כולם! להיות
בהיכון לקרב!" אני שומע את המשפט הכ"כ מוכר הזה. נזכר שכששמעתי
זאת לאחרונה זה היה לפני כמה שנים בתור חייל צעיר במסלול. לא
האמנתי שאזכה לשמוע זאת באירוע אמיתי.
"בוטן, איפה הם?" שואל חופש.
"לא יודע" עונה בוטן ומצמיד את ראשו לפתח החלון המכוסה ברשת
הסוואה.
"אז מי ירה?" אני שואל.
"צוות 2 של הסיירת, הם בבית ליד," עונה חופש "זיהו כמה חבר`ה
מסתובבים בוואדי והסגירו את המיקום שלנו עכשיו".
"אולי הם לא ראו בדיוק מאיפה ירינו.." תוהה בוטן והתשובה מגיעה
מייד.
פיצוץ חזק נשמע, הבית רועד, התמונות שהיו על הקיר נפלו. שקט
עמוק השתרר בחדר, אנו מביטים אחד על השני ועל עצמנו כאילו
מנסים להבין לפשר הדבר ומיד מגיעים עוד כמה פיצוצים. "מפצמ"רים
לנו ת`צורה! חייבים לצאת מהמבנה! קדימה, סדר תנועה, לצאת אחרי"
אומר חופש ונעמד על פתח הבית. אני כבר מוכן עם האפוד והקסדה.
מסמן לבוטן שיעקוב אחרי. אך הוא לא רואה אותי ופותח בריצה אל
היציאה. "אני ראשון בתנועה!" צועק בוטן לחופש, "יש לך אישה, יש
לך ילדים, יש לך ערוגות פרחים שעדיין לא הספקת לגזום, אני הולך
ראשון"
"ילד, תחזור אחורה" קורא חופש לבוטן אך הוא מסרב.
ואני פשוט לא מאמין, לא משנה כמה כותבים על זה, לא משנה כמה
סרטים יכתבו על זה בהוליווד, באותה שנייה ראיתי אחוות לוחמים
מהי. אדם המוכן להקריב את חייו, לצאת ראשון החוצה לתופת בשביל
להגן על חברו.
בעודנו עומדים ליד היציאה נשמע מטח יריות מכיוון הבית ליד, ירי
של רובים ומקלעים.
בוטן מזנק החוצה לכיוון הירי. אנחנו מזנקים אחריו.
דממה של בוקר. על דרך העפר שמולנו אנו מבחינים בדמות עם אופנוע
שוכבת שרועה על הכביש.
חופש נצמד למכשיר הקשר, "צוות 2 של הסיירת הוריד אותו" הוא
אומר. ניסו לתקוף אותנו ולא ידעו שבית ליד יש לנו עוד מארב.
"קדימה, מדלגים בית לפני ששוב יעלו עלינו" אומר חופש.
"חסר לנו אחד" אני קורא, "אסף"
אנחנו מביטים סביבנו ולא רואים את אסף. הבית שבו שהינו ממשיך
לקבל פצמ"רים ואט אט מתחיל להתפרק.
אני לא יודע למה, לא בדיוק הצלחתי לחשוב אבל פתאום מצאתי את
עצמי רץ חזרה לבית. "אסף! איפה אתה?" אני צועק.
אני פורץ פנימה לחדר בו ישנו. בפנים אני מוצא את אסף בוכה. על
רגליו נעלים לא רכוסים ובידו מחזיק ברובה המים.
"לא הספקתי לנעול! לא הספקתי.." הוא מייבב.
"כולם יצאו להלחם ואני לא הספקתי!" ממשיך אסף בעודו משפריץ מים
בכל החדר.
"אסף אנחנו חייבים לצאת, הבית מטווח, הם עלו עלינו.
אך אסף לא קם. הוא משותק מפחד.
"בוא, אני יעזור לך" אני אומר לאסף "אל תדאג, הכל יהיה בסדר".
אני לוקח את קסדת הצעצוע ושם לאסף על הראש, את הרובה מים אני
טוען שוב.
"תראה איזה יופי" אני לוחש לאסף "אתה ממש חייל מפחיד! אף אחד
לא יתעסק איתך עכשיו, אין מה לפחד".
אסף מביט על עצמו ופורץ בצחוק.
הנה אנחנו באמצע לבנון, לאחר שמחבל על אופנוע ניסה לפרוץ לפה,
הבית מופגז והנה הוא עם קסדת צעצוע ורובה מים. המחזה
הסוריאליסטי הזה גרם לאסף לקום תוך כדי צחוק. צחוק של אין יותר
מה להפסיד.
בעודו צוחק, כיוון אסף את רובה המים על התמונה של נסראללה, "הא
לך! תפסנו אותך חתיכת חרא!" הוא אומר לתמונה ומתחיל להשפריץ
עליה מים.
ואני מסתכל מהצד ומצלם.
בוקר טוב לבנון.


מוקדש לכל אלו שהשתתפו בלחימה ולמילואימניקים חיילי חטיבת
"אלכסנדורני" בפרט.