הלוואי שהיה לי הר קטן ליד הבית,
ואז הייתי מתיישבת עליו, והיית בא כמו תמיד ומתיישב על ידי.
אחר כך היינו מתנשקים על ההר, והיית נוגע בי והייתי מרגישה
מין צמרמורת מדגדגת, שהייתה עולה ומציפה את כל כולי ברגשות
אדירים שאי אפשר לתאר אותם במילים. לפחות לא במילים שאני
מכירה.
תמיד היית אומר ש'זה כמו באגדות'.

התיישבתי על גבעה שנראתה כמו הר והיו מעט אבנים מסביבי,
וזרקתי אותן בבוז, כאילו שהן אשמות במה שקורה לי עכשיו.

הלוואי שלא הייתי מרגישה כאילו לקחו לי את הלב ומשכו אותי
מתוך בית החזה שלי בחוזקה,
וכאילו כל מה שנשאר זה רק כלום מתרחב ופראי שרק גדל מדקה
לדקה, ממחשבה למחשבה.
הלוואי שהלב שלי לא היה עכשיו בחוץ, חשוף ופגיע. מתכווץ
ומתכווץ.
והכי הלוואי שלא היה לי כואב.
הו, הלוואי שלא היה לי כואב.

הכל נראה כל כך מצומק. אפילו הגבעה הזו שאני יושבת עליה,
שהיא
הכי גבוהה בסביבה... אפילו היא נמוכה.
אני אפאטית ואדישה לכל דבר שהוא לא הרגש המזדיין הזה.
נגמרו לי האבנים, אז לקחתי את הנעל וזרקתי אותה.
הלוואי שהיית עובר שם ואומר - "סינדרלה, הנעל שלך",
ואני הייתי מתעלפת מבפנים והלב היה מתכווץ-מתרחב במהירות
והנשמה הייתה יוצאת החוצה מתוכי ומציפה הכל בלובן טהור, כאילו
הגבעה הזו פלטה שבבי אור באורח פלאי.
שוב, אתה והאגדות שלך.

פעם אמרת לי שאין לך לב, ואמרתי לך שזה לא נכון.
אמרתי שיש לך לב עצום, אבל אתה לא יודע להשתמש בו.

היום אני חושבת שאולי באמת אין לך לב אחרי הכל.
אולי בגלל זה גנבת את שלי.
הייתי צריכה להאמין לך.
הבטחת לי הרים וגבהות, אבל השארת לי לב קטן ומצומק ואכזבה
ענקית ומעיקה.
אתה האשליה הכי טובה. אתה ההר הכי גבוה. אתה האגדה הכי קסומה.

הנעל שזרקתי התלכלכה ואמא כעסה עליי שאני מתלכלכת סתם, ומה
אני עושה בכלל על הגבעה המטונפת?
אמא אומרת שאני מתנהגת כמו ילדה קטנה.
אבל לי לא אכפת, כי אני אפאטית ואדישה לכל דבר שהוא לא הרגש
המזדיין הזה.

אתה הנעל שזרק אותי.

[קיטש עוד לא הרג אף אחד.]