"האלו?" עניתי בפשטות.
"מתגעגעת אליי?" נשמע קולו מהעבר השני של הטלפון.
שתיקה.
"אני יודע שכן."
יכולתי לשמוע את החיוך בקולו.
הוא שולט בי, ידעתי, ולעולם לא אעז להמרות את פיו.
ולא כי אני מפחדת,
אלא כי זו ההשפעה שלו עליי,
השפעה שהיא בו בזמן גם ארסית וגם מתוקה.
"תושיטי לי את היד," הוא ציווה.
עשיתי כפקודתו בצייתנות, מבלי לחשוב על זה בכלל.
"הושטת?"
"כן", עניתי בכניעה, מסתכלת על היד המושטת,
כמו מחפשת משהו באוויר, ספק אם אי פעם אמצא.
"עכשיו תתפסי אותי", הוא אמר בשלווה.
כיווצתי את היד לכדי אגרוף, מתבוננת בפרקי האצבעות שלי נסגרות
אחת על השנייה, והאגודל מתחבא בפנים.
אוויר, זה כל מה שתפסתי. חתיכות אוויר מרוסקות.
"איך ההרגשה?" הוא שאל בקול מנצח.
כיווצתי את האגרוף כ"כ חזק, הייתי בטוחה שהאוויר ייקרע עוד
רגע, ואז הרפיתי מעט,
לא רציתי לגרום לקרעים נוספים.
"הרגשה מוחשית," לחשתי כמו לעצמי, ונשכתי את שפתי התחתונה.
כעסתי על עצמי.
כעסתי, כי אני משתפת איתו פעולה,
וכי אין ביכולתי לסרב לו.
אני שונאת אותו. וכ"כ מתגעגעת.
אבל לעולם לא אומר לו לא את זה ולא את זה,
רק אלחש לעצמי בשקט, כמו שאני יודעת,
אהנהן ואציית. |