נמאס לה, דווקא כשהכל ניראה פתאום טוב יותר
כשהרחוב נעצר ולאנשים לא היה לאן עוד למהר.
היא איבדה כל תקוו, אך רצתה לקוות...
שבחוץ, כשייכבו האורות-ליבה הקטן לא יכאב עוד.
היא פשטה חולצתה, ומבעד לתחבושות
הוא כמעט התפורר לאחר כמה פעימות.
היא חיבקה אותו חזק ובשפתיים רועדות-"הש נא קטן" לחשה
ושוב פרצו הדמעות.
הפעם, לא ניסתה היא לגרום להן לעצור
והמשיכה ברחוב שהיה כמעט נטול אור.
מתחת לפנס רחוב ישן, כאשר פתיתי השלג החלו ליפול
היא שלחה מבט אחרון בעולם הגדול...
זה שנתן לה הכל ושום דבר,
זה שלקח הכל ותמיד ניראה קרוב ומוכר.
לאט היא צנחה עם חיוך על שפתיה-חיוך שלנצח ישכון על פניה. |
