דרור ואני היינו אמורים להיפגש בפעם האחרונה.
המשפחה שלו הייתה צריכה לנסוע לשליחות בלילה להרבה זמן.
שנינו ידענו שזוהי סופה של מערכת היחסים הנפלאה שהייתה ביננו.
היה לנו מאוד קשה עם זה. הרגשנו כאילו הגורל כופה עלינו
להיפרד.
כשהגעתי לאיפה שקבענו המקום המה חיים- משטרה, אמבולנס,
המון אנשים.
ניגשתי לאחד השוטרים ושאלתי אותו מה קרה.
הוא ענה במהירות :" איזה ילד בשם דרור נפגע ממכונית" והמשיך
להתעסק עם הניירת שהייתה לידו.
באותו רגע הרגשתי כאילו אין אדמה מתחתי, לא הרגשתי איפה אני
נמצאת, מי האנשים שמסביבי.
השוטר שהיה לידי תפס אותי חזק ושאל אם אני בסדר.
אמא של דרור שהבחינה בנו מרחוק רצה אלי וחיבקה אותי חזק חזק.
שתינו בכינו נורא.
היא לא הייתה צריכה לספר לי שדרור מת. כבר ידעתי את זה לבד.
הרגשתי את הלב שלה שכבר לא היה לב- הוא סתם איבר פצוע, חתוך,
כואב.
סערת רגשות התחוללה מסביב וכמו טורנדו העיפה כל מה שעומד
בדרכה.
הלכתי ליד מקום התאונה והבטתי סביב. למכונית שפגעה בדרור שלי
לא קרה כלום.
ושם על הכביש משכה את תשומת ליבי שקית צבעונית שהייתה קצת
שחורה.
פתחתי אותה וגילתי בפנים שרשרת זהב עם תליון לב שנשבר.
היה שם גם פתק שפתחתי בעדינות וקראתי:
"למלאך שלי- בכל מקום שלא אהיה אחשוב עליך ואזכור אותך תמיד.
אוהב אותך הכי בעולם. דרור"
הרגשתי כאילו אבן גדולה עומדת לי בגרון ולא נותנת לי לנשום
ולדבר.
סכין גדולה נתקעה לי בלב ופצעה והשאירה בו צלקת גדולה.
ידעתי שהכל קרה בגללי. הוא רצה להביא לי מתנת פרידה ובגלל זה
נפגע מהמכונית.
לאחר זמן מה כרעתי ברך ליד קברו הטרי וצעקתי הכי חזק שיכולתי
לשמים:
"אלוהים, תשמור על דרור שלי, שאני אוהבת הכי בעולם"
אותו דרור שלי, שבגללי, במקום להגיע לחו"ל הגיע לשמיים...
"אני אוהבת אותך" צרחתי עוד יותר חזק. עם הלב הפצוע. עם
הדמעות.
באותו רגע עפה להקת דרורים מן העץ אל השמים
כי הם כבר יודעים שאני אשמה.