רון ואני היינו אמורים להתחתן מחר.
הכל כבר היה מתוכנן. לראשונה בחיי הרגשתי שאני מאושרת.
רון היה צריך לנסוע בלילה לכמה שעות.
היה לי חבל שהוא נוסע דווקא בערב לפני החתונה.
הערב והלילה היו השעות היחידות בהן יכולנו להיות ביחד.
נורא אהבנו את שעות הדמדומם האלו,
שרק אורות טבעיים של שלל נקודות זוהרות בשמיים מאירים לנו הדרך
כאילו אנחנו אלוהים.
באותו ערב, אחרי שהוא הלך, נשמעה דפיקה בדלת.
הלב שלי ניבא לי רעות, אבל השתדלתי לנשום בשקט.
אני לעולם לא אשכח את פני השוטר העצובות שהיה על מפתן הדלת
שפתחתי אותה.
התחלתי לברוח. רצתי לשדה שבו אני ורון היינו ביחד בפעם
האחרונה.
רצתי לאורך כל השדה עד לסופו, וכשהגעתי לקצה ההר התגלתה אלי
תהום.
שמעתי את צעדי הריצה והנשימות של השוטר מאחורי.
לא רציתי לשמוע מה יש לו להגיד. לא רציתי להפוך את זה לרשמי.
פחדתי.
ושם, בשדה ההוא בלילה
בין ליטופי קרני ירח וזוהר כוכבים
סיפר השוטר שרון שלי מת. שרון שלי הלך.
ולי באותו הרגע רק התחשק לצלול לתוך התהום הזאת, שהייתה פתאום
כל-כך מפתה, ולהיות עם הרון שלי ביחד.