אני נוסעת באותה רכבת אגדית
על הגשר העצום.
תמיד, בחלק הזה של הדרך, פועם לבי בעוצמה
כאילו זו הפעם הראשונה.
בוחנת באהבה את בנייני הענק - קוביות לגו
אפורות,
מסודרות
מפוזרות בכאוטיקה, חוקרות את השמיים
בקצוותיהן המלבניים.
סערת שלג משתוללת בחוץ, ואני שוכחת
את משקלי, שוכחת את הספסל תחתיי,
ואני מרחפת בקרון, כולם מביטים בי מופתעים -
הרכבת נעצרת על הפסים.
בהמת המשא העוצמתית הזו, עוצמתה -
פתאום קטנטנה, כמו עוד קוביית לגו אחת,
תלויה בין שמיים לארץ, רק עוד
חתיכה
מתוך היצירה האפורה הזאת
הנקראת ניו-יורק.
ואני מרחפת החוצה מבין הדלתות, מצטרפת
למחול הרך והאקראי של פתיתי השלג,
חוסר משקל מענג,
וככה, מלמעלה - אני יכולה לרגע קט
להכיר את השאיפה הכואבת שלי -
לעוף, לרחף, להיות מעל, אך לבנה
קטנטנה
כמעט בלתי מורגשת.
רק מאמץ וסקרנות כנה
יביאו נפש לחוש בי.
ובסופו של המסע להגיע אל הקרקע,
לנחות ברכות,
ולהפוך למים.
ולהיעלם.
גם אם במהירות, הלא
השמש תמיס אותי, ואקבל את
קרניה בברכה.
אני, מרחפת במסלול שאינו קבוע מראש,
אני, חלק מהכאוטיקה, מהשירה
הלא מסודרת, הישרה,
של העולם.