בשעה ארבע בדיוק נפתחה דלת הבית המבודד ואדם רזה לבוש בקפדנות
פסע ויצא ממנה. הוא העיף מבט מהיר אל השמיים, וירד בעשר
המדרגות אל רחבת החצץ. נעליו השמיעו חריקה שרעמה באוויר השקט
של אחר הצהריים הסתווי והרטוב. שלושה סנאים קפצו אל מרכז השביל
ועמדו, ממתינים, וכשהתקרב אליהם זינקו והתחרו לתפוס את האגוזים
שזרק להם. הלך בצעד מדוד. בשעה ארבע ושלוש דקות יצא את שער הגן
ופנה שמאלה. הדהוד צעדיו על המדרכה נבלע ברעש הרחוב - כרכרות
סוסים, קולות ילדים וקריאות רוכלים. עבר ליד דוכן  פירות ובירך
במנוד ראש את בעל הדוכן שנגע בקצה כובעו ואמר "ערב טוב הר
פרופסור קאנט, להכין לך ליום שלישי את המשלוח הרגיל?" "כן תודה
לך" השיב האיש בכחכוח והמשיך לצעוד נכחו.
הוא עבר לאורך חלונות הראווה ברחוב וכמעט נתקל בכובסת האלמנה
שיצאה עם ערימת דברי לובן מגוהצים חבוקים בזרועותיה. "הו" היא
הצטחקה "עלינו להפסיק להיפגש ככה הר פרופסור, הדייקנות שלי
והדייקנות שלך זה ממש יותר מידי, אני כבר לא צריכה שעון, מספיק
לראות את אדוני עובר פה ואני יודעת שהשעה עכשיו ארבע ושבע
דקות". האיש הניד בראשו כלפיה וקד קידה קלה כשהוא מגיש את ידו
לשולי מגבעתו, והמשיך לצעוד. האשה הדשנה ואדומת הלחיים הביטה
אחריו והניעה ראשה בחיוך.
השליח שאחז באופניו אמר "הפרופסור הזה, יצור מוזר, כל יום אותו
דבר, איך הוא יכול? הוא לא משתנה, מאז שאני זוכר את עצמי ככה
הוא נראה". "אוו, הוא בחור מצוין, פרדריק, מצוין, תאחל לעצמך
להיות פרופסור חכם כמוהו",  אמרה לו הכובסת בזמן שהניחה את
ערימת הכבסים בסל הנצרים שנישא בקדמת האופניים.
האיש המשיך לפסוע. בדיוק בשעה שפעמוני הכנסיה השמיעו צלצול אחד
שסימן את השעה ארבע וחצי עבר בשער האוניברסיטה.
דבריה של הכובסת הדהדו בראשו.  הרהר בתמיהה על המסגרת היומית
הקבועה שלו, שאותה ביצע כאוטומט. מדוע אני פועל כך?  ומיד השיב
שזו הדרך שהוא שומר על עצמו מוגן ומשוחרר מפני אין סוף
האפשרויות שקיימות סביבו, שכן כך אינו טרוד בהתלבטויות לגבי
הדברים היומיומיים הקטנים, כגון אילו בגדים ללבוש, מה לאכול
לארוחת בוקר, באיזו שעה לקום והאם לצאת ולאן. הוא סיכם לעצמו
שכך נפשו משוחררת לעסוק במחשבות גדולות. מזה כחמש שנים שהוא
הגה וקרא כתבים פילוסופיים ורעיונות נדירים ועמוקים עלו במוחו.
הוא ידע שיש ערך למחשבות אלה, והיה מזדרז ורושם אותן במחברת
בכדי להכניסן לספר בבוא העת.
בשעה ארבע ושלושים ושלוש דקות ועשרים שניות הגיע לדלת שהיתה
עליה פלטה מוזהבת ובה רשום באותיות שחורות 'פרופסור עימנואל
קאנט', ונכנס לחדרו.
שלא כמו כל הימים אפפה אותו תחושה כבדה, משהו לא ברור. הוא
התיישב בכבדות - ולפתע לא ראה דבר, ולא שמע כלום, בליל עכור
ואחיד של צבעים וקולות אפף אותו. הוא איבד את תחושת גופו
והרגיש שהוא נופל ושוקע.  שנים רבות לא הייה לו התקף כזה שאותו
חווה מספר פעמים בנעוריו. הוא נאחז בהלה וחרדה, כמעט נחנק וכל
גופו הוצף בזיעה קרה.  הוא ידע שעליו להירגע ולתת ל'זה' לחלוף.
במוחו הלמה מחשבה אחת כמטוטלת - לצאת מהמצב חוסר האונים
ולשוב ולקלוט את העולם מסביבו. עברו כעשר דקות, שנדמו לנצח, עד
שהתחיל להבחין בכתמי צבע ובצורות בבליל העכור שמסביבו. בתוך
כתם לבן גדול ראה כתמים כהים קטנים יותר. כתם כהה אחד נעשה
מובדל יותר מהיתר, זה היה משטח גדול מבהיק עם הרבה חריצים
ופינות ופיאות. מתוכו יצאו ארבע זרועות שעליהן ניצב משטח מנוקד
חרוש סדקי שתי וערב. לפתע התהפכה התמונה והסתדרה, הרצפה חזרה
למקומה, והשולחן, כי כן היה זה שולחן, ניצב על ארבע רגליו.
הפרופסור התחיל להירגע. הוא חש תחושת הקלה והרגיש שהדופק המהיר
שהולם בגרונו נרגע לאיטו. ניגב את הזיעה ממצחו.  העולם חזר
והתייצב מולו בתבניתו הרגילה.  כאמצעי התגוננות מפני התקפי
האובדן של תמונת העולם נהג, מאז שקיבל את ההתקף הראשון בהיותו
נער, לציין לעצמו, ולסמן במוחו כל דבר שראה או שחווה, עד שהפך
לו זה להרגל שגור. התמסר ללימודיו ולחיזוק גופו.  בנה לו סדר
יום קפדן, מחושב עד שניה, של התעמלות, ולימוד ועבודה. הוא נעשה
כבול למהלך היומי שלו, שהעניק לו תחושה של בטחון, וכך חי
במסגרת זו , כבר שלושים וארבע שנים.
חבריו שסיימו איתו את האוניברסיטה יצאו וטיילו בעולם, נסעו
למוסקבה ולפריז, חזרו וסיפרו על המבנים והתרבות והנשים שראו.
הם נישאו והקימו משפחות. אבל הוא לא נסע, ולא התחתן, ואפילו
חברה לא הייתה לו. נהג לומר תמיד שהוא עסוק מידי, או שאין לו
כסף ושעליו לעמוד במחויבויות שלקח על עצמו בהוראה או בעבודה
בספריה. אבל את האמת הוא ידע בליבו - הוא התיירא שמא - בהיותו
לבד בעיר זרה, או ליד אישה, יקבל התקף טשטוש ויהיה אבוד.
המחשבה הזו מלאה אותו אימה.
ניגש אל הכיור שבפינת החדר ושטף את פניו. אחר נעמד ליד החלון
והביט אל עבר הגן ועל ההרים הגדולים שבדרום מערב. פעמוני
הכנסיה צלצלו חמש פעמים. הוא הביט מוכנית לעבר שעונו, אחר אחז
את העט והתחיל לרשום במחברתו.
משהו עדיין הסיח את דעתו. נזכר בהתקף. נדמה היה לו שהעולם
'הזה' המטושטש הרבה יותר מלא וצפוף בדברים מאשר עולם העצמים
המסודר שאותו הבין. הוא חשב שאולי זה כמו כביסה - שכשהיא מונחת
באי סדר,  היא תופסת הרבה יותר מקום מאשר לאחר שמקפלים אותה.
ואותה כובסת.. פתאום נתקף תשוקה לחבק את גופה האמהי ולטמון את
ראשו עמוק בחיקה. הוא פסק מכתיבתו ונשען לאחור. זה מתמיה, חשב,
כשדמות הכובסת עולה בעיני מתרחש בגופי איזה תהליך, עולה תחושה
לא נעימה של להט בליבי ובבטני, ואותו יצר מייסר מתעורר. תחושות
שאינן עולות למראה שולחן או למראה הנער השליח. הוא שיער שזו
התחושה, בקרוב, של הרגש שנקרא 'אהבה'. מה עשו האנשים, הוא תהה,
לפני שהמציאו את המילה הזו? האם פשוט הלכו וצעקו את יסורי
משיכתם כמו חיה כפי שטוען ז'אן ז'ק רוסו ואז התנפלו זה על זו?
שוב עלתה בעיני רוחו דמותה של הכובסת הדשנה ואדומת הלחיים. הוא
נזכר בריח הנקי והמעומלן שעלה ממנה.
הוא חש את גופו ושנא את זה. הוא לא ייחס שום יעוד אמיתי לגופו
הגשמי שנתן לו רק מצוקות וכאבים ויצרים מעיקים ומבישים.
הוא ידע בעליל שעכשיו, שהגדיר אותה כמושא 'אהבה' , כבר לא יוכל
לשקוט. נגזלה ממנו שלוות ליבו אותה השכיל לשמור במשך חמישים
שנה, ללא פגע.
כיצד אסיר את המכשול הזה מדרכי?  חשב.
בשעה עשר בלילה, כמדי יום, הוא הניח את עטו, לבש את מעילו
ומגבעתו, לקח את מקלו ופסע החוצה.
ביציאה מהאוניברסיטה פגש את ידידו פרופסור הנס  קלאוס
הפיסיקאי. "נו" אמר קלאוס, "ירח יפה ורומנטי זורח הלילה, מה
דעתך שבדרכינו נעצור היום בבית המרזח ללגימה הגונה? אולי פעם
אחת תעשה את זה איתי ידידי הקשיש?"
קאנט חייך ואמר "לכבוד יום הולדתי, שקורה היום במקרה, אבוא
איתך". אחר כחכח בגרונו ואמר " יסלח לי פרופסור קלאוס שאלה לי
אליו". "מה הרשמיות שתפסת פתאום עמנואל ידידי? שאל מה שתרצה!!"
אמר קלאוס כשהוא מביט בו במבט חם "כן, סלח לי על הרשמיות. זה
מהתרגשות. ובכן אתה בעל נסיון גדול באהבה. מהי לפי דעתך הדרך
הטובה ביותר להתגבר על התחושה  המייסרת הזאת- האם להתעלם ממנה
ולתת לה להתפוגג מאליה או לממש אותה על ידי חיזור ופגישות עם
הגברת עד שתאבד?"
קלאוס הביט בקאנט בתמיהה והרעים בקולו "קשישי היקר, אתה מחפש
נוסחאות באהבה? כשתמצא תודיע לי! ובכלל למה שתרצה להיפטר מהרגש
הנפלא הזה?"
"זה מסיח את דעתי מעבודתי, זה מפריע לי!" ענה קאנט בפנים
עצובות.
"אז למה שלא תלמד לנצל את האנרגיות של התחושה הזו? כמו שעשה
סוקרטס? תראה איזו פילוסופיה נהדרת הוא יצר בזמן שבעצם רק ניסה
להרשים ולפתות נערים קטנים ונאים !"
קאנט הניד את ראשו במבט עגום ואמר "לא, אצלי זה לא יעבוד, הרגש
הזה, יש לי איתו בעיה, הוא פורץ את גבולות ההגיון, קשה לתפוס
אותו ולמקם אותו ולתת לו הגדרה, זה משהו שעבורי, תבין,  הוא
בלתי נסבל!"
קלאוס הניח את זרועו סביב כתפיו הרזות של קאנט, תפח כמה תפיחות
חבריות עזות על גבו וככה הם עזבו את מדרכת האבן המופזת באור
הירח, ונכנסו לבית המרזח.

אותו לילה השתכר עימנואל קאנט בפעם הראשונה בחייו. בהיותו
שיכור חווה שוב את הטשטוש ה'זה', שבו ממערבולת של לא כלום נגלה
לו העולם, אלא שהפעם, בהשפעת האלכוהול, זה קרה ללא חרדה, וקאנט
עקב אחרי נבכי מוחו והבחין בהתפעלות איך הוא מארגן את התחושות
הנקלטות לתבניות לתמונות ולמילים.
למחרת, הוא ישב וכתב את תחילת הפרק הראשון בספרו "ביקורת
התבונה הטהורה".
כשסיים שלף בקבוק יין מהמגירה ולגם ממנו מספר לגימות הגונות,
ואז ישב התרווח בכיסאו, ובחיוך עקב אחרי הפעולה הנהדרת של
מוחו.
בשעה תשע הוא קם, שטף את פניו, לבש את מעילו וחבש את מגבעתו,
וצעד בקלילות ובנמרצות אל עבר ביתה של הכובסת.