"בתוך עיניה הכחולות ירח חם תלוי.."

"אתה חושב שאי פעם נגיע לירח ?"
שאל אותי לפתע חי, עיניו נוצצות מהתרגשות. באי רצון התקתי את
מבטי מלוח המשחק והשבתי אוטומטית "מה זאת אומרת? , הרי הגענו
לפני 30 שנה, ניל ארמסטרונג- ".
כבר התחלתי לפתוח בהרצאה, למרות שידעתי שאין ספק שהוא יודע.
אני אוהב להרשים את נעמה - ולמרות שהיא קראה ספר ונראתה מנותקת
ידעתי שהיא שומעת.
"כן, כן, אני יודע את כל זה", קטע אותי חי בחוסר סבלנות. "דרך
אגב, עדיין תורך, אתה יודע. בכל מקרה, התכוונתי לכך שאנחנו
נגיע לירח, אחד מאיתנו".
עיני קפצו לשלו וידי נעצרה בדרך לכלי שהחלטתי להזיז.
"אה", אמרתי בהרגשה מטופשת, חי גורם לי לחוש כך לעיתים קרובות.

מתנוחתה של נעמה ניתן היה לראות שהקשיבה בעניין לשיחה שהתפתחה
"כן, בטח, למה לא? , כלומר...לא יודע. אוף!" סיימתי , בהרגשה
אפילו יותר מטופשת.

שלא תבינו אותי לא נכון, אני רהוט יותר ,בדרך כלל, בערבית
ובעברית באותה מידה. ואני מאוד אוהב את השיחות הללו עם חי, הוא
מבריק. אבל העובדה שנעמה הייתה בחדר שלי קצת הסיטה את תשומת
ליבי. לעזאזל, אפילו בשחמט הפסדתי לו, אפילו יותר מכרגיל.
שיחקתי את המהלך שתיכננתי, על מנת להרוויח מעט זמן לניסוח משפט
תקין יותר. "חי, תראה, זה תלוי בכל כך הרבה גורמים שאני לא
רוצה אפילו לנחש, אנחנו בריאים, אללה יודע שאפילו יותר
ממתאימים  אינטלקטואלית, אבל יש עוד לא מעט חבר'ה שמתאימים
באותה מידה. אולי בתור התחלה נחכה שנסיים את חטיבת הביניים?.
חוץ מזה, מי יודע איך הטכנולוגיה...".
מתסכל, הוא לא הקשיב לי כלל, בעודו שולח חצי חיוך אופייני
לנעמה שיחק כאילו מבלי לחשוב, עצרתי באמצע משפט כיוון ש...אלף
עזאזלים! אני שונא לאבד את המלכה שלי.

ביד אחת הזזתי את שולחן השח, נזהר שלא להפיל את קעריות החומוס
והלבנה. הנמכתי את ג'ון לנון במערכת.
-"טוב, חי - אני מתערב שהשאלה האידיוטית שלך הייתה עוד אחד
מהטריקים המטופשים שאתה מנצל כדי להסיט תשומת לב כשיש לך מהלך
טוב"
-"בחלקה", הסכים בחיוך תמים "אבל, חי אלוהים! איך שהייתי רוצה
להגיע לירח!"
כהרף עין היה על רגליו, הולך הלוך ושוב בחדר.
"אני לא מבין את זה, לפי העיתונים, שלחנו חלליות לירח, שלחנו
כבר למאדים, לרוב הכוכבים הפנימיים. יש יותר מעשרים
אסטרונאוטים שכבר דרכו על פני הירח. אנחנו יודעים איך עושים את
זה, מה מעכב אותם מלהקים שם בסיס קבע וליצור תעבורה קבועה
אליו?"
הקשבתי בתשומת לב, המורות בכיתה ח' בבי"ס  "איינשטיין" כבר
מזמן למדו לשים לב כאשר חי התחיל משפט ב"אני לא מבין את
זה...". בדרך כלל הן גם לא ידעו לענות.
לחי יש כשרון מרתיח עצבים לאתר חוסר הגיון, ולחשוף אותו.
הפעם הייתי מוכן, משפחתי בעסקי הנפט, ויש לי מושג טוב בכסף. אך
לפני שהפסקתי לפצות פה - נעמה פרצה בצחוק מתגלגל ולא יכולתי
שלא לכבוש חיוך, יש לה צחוק מדבק, לנעמה.
במורת רוח, חי החליף עם שנינו מבטים. "מה מעכב אותם?" השתנקה
נעמה, "אתה יודע בכמה כסף מדובר?", אמה של נעמה מנהלת את אל
על, יש לה מושג טוב מאוד גם כן.  הנהנתי בהסכמה.
חי נעץ בה מבט מפוכח, "את חושבת שזה לא עלה בדעתי?" הוא שלף
מחברת קטנה ופתח אותה מעט אחרי האמצע.
"חישבתי בקירוב כמה צריך להשקיע. במאמץ עולמי , אם עושי הצרות
העיקריים יתנזרו ממלחמות בשנים הקרובות, ניתן להשלים את הכל
תוך שנתיים-שלוש, אפשרי בהחלט."

לחי יש הרגל מגונה להיות מסודר, בניגוד לכל שאר הגאונים שאני
מכיר.
מה אתם מגחכים? אני מכיר לא מעט גאונים. זה מה שמייחד את ח' 4
בבי"ס "איינשטיין".  אבל אל תסתכלו עלי ככה, אני בחור נורמלי
לחלוטין. קצת איטי מחשבה אולי, אבל חמוד וממושמע. לא יודע איך
התגלגלתי לכאן.
נעמה קפצה ממקומה, "תראה לי את זה!" דרשה. לאחר כשנייה ,
עיוותה פניה ואמרה, "בעצם, לא משנה...אם אתה בטוח." הבנתי
אותה, זכרנו טוב מדי את הפעם שחי גרם למורה למתמטיקה להתפטר
בייאוש תהומי. הוא לא טועה.
חי חייך חיוך איטי "אני צודק", אמר, "ובכן? מה אתם חושבים?".
לכל אחד אחר, גם מהכיתה, הייתי אומר "יופי, חליק, כל הכבוד. מה
אתה רוצה , בעצם?". אבל לא לחי. כשהוא כבר טורח לעשות הצגה
שכזו אתם יכולים להיות בטוחים שיש עוד.
כמו בפעם ההיא בשיעור פילוסופיה כשגברת שטראנדט שאלה אותי על
חגי האיסלאם שמשפחתי חוגגת, וחי התחיל לדבר על אלוהים...אבל לא
משנה, זה סיפור אחר.  
נעמה הוציאה לו לשון, "אני לא חושבת שאני הולכת לאהוב את זה"
אמרה בתקיפות, תוך שהיא מניעה את ראשה. יש לה את השיער הכי יפה
בעולם, לנעמה, חום ערמוני בוהק, חלק וגולש...ניערתי ראשי
ואמרתי, "טוב, כלומר, אחת ההנחות לא נכונה. לא שלחנו
אסטרונאוטים באמת, או שאין בכלל ירח. אייווה?" גיחכתי וקרצתי
לנעמה, היא קרצה לי בחזרה, בחיוך שובב. העיניים הכחולות
האלה...יכולתי לטבוע בהן שעות.
כשהבטתי שוב בחי, נצח קצר לאחר מכן, ראיתי שהוא עומד זקוף
ומביט בי בשקט, חצי חיוך משתעשע על שפתיו, ידיו שלובות. לפתע
היה קשה לי לשמר את החיוך על פני.
הוא הנהן אט אט בראשו, מבטו השקט אוחז בשלי. "אתה נשמע מאוד
בטוח שהירח אכן קיים" לאט. "ושאכן שלחנו אסטרונאוטים".
-"מה לעזאזל אתה אומר, בעצם?" יריתי.
-"כשאתה מביט לשמיים, ביום יש כדור צהוב גדול, השמש, בלילה אתה
רואה המון נקודות לבנות קטנות ועיגול אחד גדול, שמשנה צורה
ומיקום מדי פעם. מסבירים לך איך הגיאות והשפל עובדים. הכל טוב
ויפה, אבל ברור שעד ששולחים מישהו החוצה לבדוק, הכל תיאוריה."
-"נניח. אבל שלחו, זה כבר בדוק!" השיבה נעמה,-"כן!" המשכתי,
"ראיתי בטלוויזיה, זה אמיתי". -"בטלוויזיה?" חי הטה ראשו
הצידה," בטלוויזיה גם ראיתי את אי.טי נוחת פה, גם זה אמיתי?,
אתם צריכים להבין, טלוויזיה היא המדיום הכי מטעה שיכול להיות.
אני משוכנע שהיא הייתה הכלי הסופי שסייע להם בשקר המורכב כל כך
הזה".
"שקר!?" שאלנו בו זמנית בתדהמה. -"כן." המשיך בשלווה, "שקר,
כמובן. הסיפור הזה, שהנקודות הלבנות בשמיים מייצגות כוכבים
במרחק מיליארדי קילומטרים, הוא השקר השערורייתי ביותר מאז
שקולומבוס ניסה לשכנע את כולם שהעולם עגול".

פי נפער, חי זקנו של הנביא, הוא היה רציני. הפעם בה שכנע את
המורה לגיאוגרפיה שהעולם אכן שטוח התחילה ככה, בוויכוח
ידידותי. וכולם יודעים איזו מהפיכה זה גרם.
הרגשתי את ידה הקטנה של נעמה מתגנבת לתוך ידי, ולפתע ידעתי
שאני מפחד. השפלתי עיני אל פניה הבהירות של נעמה וראיתי את
המחשבה חולפת בעיניה, המחשבה שזהה לשלי. "חי לא טועה...אף
פעם...".
קולה של אימי נשמע מהמסדרון, "סעיד, מרת זר התקשרה. חי אצלנו?"
ראשה הגיח מעבר לדלת, "היי ילדים!. חי, אמך רוצה שתחזור הביתה,
אתם נוסעים לבקר קרובים." ונעלמה כלעומת שבאה.
חי הפטיר "אני חייב ללכת, אני לא טועה, ילדים. אין ירח, אין
כוכבים - זה פשוט הרקע בשמיים. תמונה יפה, זה הכל. הירח לא
קיים, לא ייתכן שהוא קיים." לאחר מכן, שינה הבעתו לחיוך תמים,
נופף לשלום במחושיו, הפך לשקוף יותר ויותר ונעלם. משאיר פריזמה
של קשת צבעים, שהתפוגגה לאחר שניות גם היא.
תמיד היה בחור מוזר, חי. אבל מעניין.